ב-5 באוקטובר פתחה ישראל במבצע צבאי קרקעי, בדרישה לפנות את הפלסטינים המתגוררים בבית חנון, בית לאהיה, מחנה הפליטים ג'בליה והעיירה ג'בליה. לאחר מכן היא ניתקה את העברת הסיוע ההומניטרי לאזור, מה שהוביל את סוכנויות הסיוע להשמיע את אזעקת הרעב הממשמש ובא.
המטרה המוצהרת של מבצע זה היא השמדת כוחות התנגדות פלסטיניים מחודשים בצפון. עם זאת, משקיפים ציינו כי תקיפה חדשה זו עשויה להיות השלב הראשון של מה שהתקשורת הישראלית כינתה "תוכנית הגנרל" של טיהור אתני של צפון עזה כסוג של ענישה קולקטיבית של פלסטינים.
התוכנית הוצגה על ידי האלוף בדימוס גיורא איילנד וקוראת לגירוש פלסטינים מהאזור ולהרעבה כפויה ופגיעה במי שנשאר מאחור – להיחשב כ"מטרות צבאיות לגיטימיות". בישיבת ועדת החוץ של הכנסת בספטמבר, דווח על איילנד אמר: "מה שחשוב (מנהיג חמאס יחיא) סינוואר הוא אדמה וכבוד, ועם התמרון הזה אתה לוקח ממך גם את האדמה וגם את הכבוד".
שבוע לאחר מכן הודיע ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לחברי אותה ועדה כי כן שוקל יישום ההצעה. סביר להניח שהוא מקווה שהתוכנית תוכל לספק לו הזדמנות להכריז על "ניצחון" כדי להציל פנים מול הציבור הישראלי, בהתחשב בעובדה ששנה לתוך המלחמה, ממשלתו עדיין לא השיגה את יעדיה של "השמדת חמאס".
עם זאת, ספק אם לישראל תהיה היכולת הצבאית והמרחב המדיני לממש את הצעת איילנד במלואה.
ישנן מספר סיבות מדוע ישראל מבקשת לנתק ולשלוט בחלק הצפוני של רצועת עזה. ראשית, היא רוצה להפריד את העיר עזה, המרכז המנהלי של הרצועה ומושב הכוח הפוליטי, משאר השטח, ובכך לפרק את התשתית הפיזית של השלטון הפלסטיני. יש לזה משמעות פוליטית.
שנית, העיר עזה היא מרכז שירותים חברתיים מרכזי, שבו נמצאים בית החולים הראשי של עזה, המתחם הרפואי אל-שיפא, ורוב האוניברסיטאות שלו. ארגונים רבים, עסקים וחלק גדול ממעמד הביניים העזתי התבססו שם. רבות מהמשפחות הבולטות הקשורות היסטורית לשלטון באזור עזה מוצאות את שורשיהן בעיר. לאובדן העיר עזה תהיה השפעה חברתית אדירה על האוכלוסייה הפלסטינית.
שלישית, צפון רצועת עזה חשוב לישראל גם מבחינה ביטחונית. הוא ביתו של מחנה הפליטים ג'באליה, הגדול ביותר בפלסטין, בו החלה האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה ובו סוכלו כמה מסעות צבאיים ישראליים גדולים.
צפון עזה קרובה גם למקומות מרכזיים בישראל, כמו נמל אשקלון, שנמצא רק 10 ק"מ (6 מייל) מגבול עזה. חלק ניכר מאוכלוסיית הדרום בישראל מתגורר באזור אשקלון-אשדוד. השליטה בצפון חופי עזה יכולה גם להבטיח ביטחון רב יותר לדרום ישראל ולתשתית קידוחי הגז שלה ואולי לסייע בהקצאה בלתי חוקית של שדה הגז הימי של עזה.
עם כל זה בחשבון, הצבא הישראלי החל בהכנות לצורה כלשהי של שליטה מורחבת על צפון עזה הרבה לפני שהוצאה "תוכנית הגנרל" כמדיניות רשמית. בנובמבר אשתקד החלה לעבוד על מה שזכה לכינוי מסדרון נצרים, רצועת אדמה המשתרעת מגבולותיה הרשמיים של ישראל ועד לים התיכון, המנתקת את צפון עזה מחלקיה המרכזי והדרומי.
המסדרון, ברוחב 4 ק"מ (2.5 מייל), מספק לצבא הישראלי יתרונות לוגיסטיים וטקטיים משמעותיים, ומאפשר לו לספק מחדש את כוחותיו המוצבים בעיר עזה ובמרכז רצועת עזה ולשלוט בזרימת הסיוע ההומניטרי הנכנס לצפון עזה.
הוא מוגדר כשטח צבאי סגור ומונע מהפלסטינים לחזור צפונה מדרום, שכן כל מי שמנסה להיכנס מסתכן בירי. כוחות ישראליים מוצבים במספר נקודות לאורך המסדרון, ומשתמשים בו כבסיס מרכזי להרכבת כוחות ופתיחת פעולות צבאיות.
במהלך השנה האחרונה של מלחמה בלתי פוסקת, ישראל הוציאה שוב ושוב צווי פינוי לצפון וביקשה לדחוק החוצה את אוכלוסייתה הנותרת על ידי צמצום הגישה לסיוע הומניטרי, הפצצה, פשיטה והרס של מרכזי בריאות ובתי חולים והתמקדות בתשתיות חיוניות אחרות כמו בארות מים וחשמל. גנרטורים. היא גם נקטה באופן שיטתי בבנייני מגורים ובתי ספר שהפכו למקלטים כדי למנוע מאנשים מחסה ולהפיץ פחד. כתוצאה מכך, על פי ההערכות נותרו 400,000 בצפון מתוך אוכלוסייה של לפני המלחמה. 1.1 מיליון.
"תוכנית הגנרל" כוללת הגברת כל הפעילויות הללו כדי לאלץ את הפלסטינים באופן מלא מצפון עזה. ברגע שהאזור יפונה מתושביו, הצבא הישראלי יכריז עליו כשטח צבאי סגור, ומונע גישה לפלסטינים לבתיהם ולאדמותיהם.
אם ישראל תשמור על השליטה גם ברפיח בדרום, אז הדבר יגביל למעשה את רוב אוכלוסיית עזה לאזור קטן יותר וצפוף במרכז או לאורך החוף, וייצור תנאי חיים קשים. אסטרטגיה זו עלולה ללחוץ על חלק מהאוכלוסייה לעזוב את רצועת עזה לאורך זמן. דוגל באמצעים כאלה, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר קרא שוב ושוב למדיניות שתאלץ פלסטינים ל"הגירה מרצון" על ידי יצירת תנאי חיים בלתי נסבלים.
"תוכנית הגנרל" עשויה להצליח אם ישראל תמשיך ללא מגבלות זמן או משאבים. עם זאת, אין זה סביר שהצבא הישראלי יוכל לקיים פעולות בעזה ללא הגבלת זמן, במיוחד עם המלחמה המתמשכת עם לבנון בדרישה להצבת כוחות משמעותיים ומיקוד אסטרטגי ועם פוטנציאל להסלמה עם איראן. גם רוח האיתנות שמפגינים האנשים שנותרו בצפון עזה מאתגרת את האפקטיביות של תוכנית זו.
יתרה מכך, נשאלת השאלה כמה זמן יכולים כוחות ישראליים לשמור על עמדותיהם בצפון עזה מבלי לסבול אבדות גוברות מההתנגדות הפלסטינית שממשיכה לפעול שם. זה אפשרי רק אם ישראל תשיג ניצחון מכריע, שיחייב את השמדת קבוצות ההתנגדות. אבל ההתפתחויות בשנה האחרונה הוכיחו שזו לא תוצאה ריאלית.
לחץ חיצוני הוא גם גורם קריטי. מדינות ערב, במיוחד מצרים וירדן, התנגדו בעקביות לכל העברה רחבת היקף של האוכלוסייה הפלסטינית אל מחוץ לרצועת עזה. הטיהור האתני של הצפון עשוי להיות הצעד הראשון לקראת גירוש פלסטינים מעבר לגבולות הרצועה. פעולות כאלה יערערו את היציבות במדינות הללו ויסתכנו בהפעלת שלב חדש של הסכסוך – התפתחות שחוששים ממנה לא רק בקהיר ובעמאן אלא ברחבי האזור. הדבר עשוי לחייב את מדינות ערב לפעול מעבר לגינויים המילוליים הרגילים.
הלחץ על ישראל גובר גם בתוך אירופה. למרות שמדינות האיחוד האירופי לא הצליחו לאמץ עמדה מאוחדת בנוגע למלחמתה של ישראל בעזה, יותר ויותר מדינות מביעות בגלוי תמיכה בפעולה החלטית. צרפת קראה להטיל אמברגו נשק, בעוד ספרד דחקה בפירוק הסכם סחר חופשי עם ישראל.
בימים האחרונים אימצה גם ארצות הברית, בעלת בריתה הגדולה של ישראל, רטוריקה חזקה יותר כלפי ישראל, והזהירה את ממשלת ישראל שהיא עלולה לנתק את אספקת הנשק אם לא תשפר את התנאים ההומניטריים בעזה. בעוד שמשקיפים רבים כינו את האזהרה הזו צינית, לאור תמיכתו הבלתי מעורערת של הנשיא ג'ו ביידן בתל אביב בשנה האחרונה, ממשלו יסתיים בקרוב.
במילים אחרות, לישראל יש מרחב תמרון המובטח על ידי הבית הלבן עד לבחירות בארה"ב בתחילת נובמבר או אולי עד שהממשל החדש יכנס לתפקידו בינואר. מי שיהיה נשיא ארה"ב הבא, הם ייאלצו להתייחס לפעולותיה של ישראל בעזה, בהתחשב בעובדה שהן המקור לאי-יציבות ברחבי האזור ולמלחמה אזורית מתרחבת. סכסוך ממושך ופתוח במזרח התיכון אינו האינטרס האסטרטגי של ארה"ב, מכיוון שהוא עלול לסכן את יעדיה האזוריים הרחבים יותר.
עד שיגבר הלחץ הבינלאומי, ארה"ב תשנה את מדיניותה או יתקיים אירוע פוליטי פנימי שישטף את דעת הקהל הישראלית, ממשלת ישראל תמשיך ככל הנראה לרדוף אחרי "תוכנית הגנרל" מבלי להכיר רשמית בכוונותיה. גירוש הפלסטינים מצפון עזה יוצג כהישג צבאי לציבור הישראלי, בעוד ששאלות לגבי קיימותו בטווח הארוך ככל הנראה יישארו ללא מענה.
הדעות המובעות במאמר זה הן דעותיו של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
