יום השואה תשפ"ה יצוין השנה בצל מציאות קשה מנשוא: בעוד מדינת ישראל מתייחדת עם זכר השואה ועם סבלם של שישה מיליון היהודים שנרצחו, עשרות חטופים מוחזקים עדיין בידי חמאס, במצב רפואי ונפשי שאינו שונה בהרבה מזה של הניצולים ששוחררו ממחנות הריכוז. תחקיר "מעריב", המתבסס על סקירה מדעית רחבה, עדויות רפואיות, ומחקרי עומק בני זמננו, מגלה קווי דמיון מצמררים בין טראומת הרעב בשואה לבין זו שחווים כעת חטופים ישראלים בעזה.
התמונה שנחשפה ממחנות הריכוז כמו אושוויץ, ברגן בלזן ואבנזה – חוזרת כיום בתנאים אחרים אך עם תסמינים כמעט זהים: תת־תזונה קיצונית, אובדן מסת גוף, פגיעות במערכת העצבים, התדרדרות פיזיולוגית רב־מערכתית, ובעיקר – פגיעה נפשית קשה שמלווה בתחושת חוסר שליטה, ניתוק ובדידות. רופאים בישראל מזהים בתסמיני השבי ביטויים רפואיים כמעט זהים לאלו שתועדו על ידי הצוותים האמריקנים והבריטיים ששחררו את המחנות באביב 1945.
הספרות הרפואית המתעדת את מצבם של ניצולי המחנות מדברת על תת־משקל קיצוני, אובדן כמעט מוחלט של רקמות שומן וניוון שרירים עמוק. החטופים ששוחררו לאחרונה תיארו תסמינים כמעט זהים – ירידה דרמטית במשקל, חולשה קיצונית, עילפון במאמץ קל. כמו אצל הניצולים, גם אצלם התגלו בצקות רעב – תוצאה של חסר חלבונים חמור שגורם לדליפת נוזלים מהדם לרקמות.
כמו הניצולים, גם החטופים נאלצו לשרוד על מנות זעומות של מזון, לעיתים פחות מ־800 קלוריות ביום. מערכת העיכול שלהם קרסה, כמו אצל רבים מהניצולים, שכשלו בעיכול מזון עם שחרורם. גם בקרב החטופים נצפתה רגישות גבוהה למזון עם שחרורם, תסמונת עיכול לקויה, שלשולים וכאבי בטן – תוצאה של מעיים מנוונים, שחדלו לפעול כראוי.
בדומה לניצולים שחוו אפתיה, ישנוניות, ערפול הכרה ותסמינים נוירולוגיים חמורים, כך גם החטופים. ההקבלה מובהקת: אצל הניצולים תועדו נזקים עצביים כתוצאה ממחסור בתיאמין (ויטמין B1), כמו נוירופתיה תחושתית והתכווצויות שרירים. אצל החטופים דווח על תסמינים חופפים – כאבי שרירים, רעד וחולשה כללית. תופעות אלו מעידות על חסרים תזונתיים קשים שגרמו לפגיעה במערכת העצבים.
השפעות הרעב חורגות מהמישור הגופני בלבד. הדיכאון, הפוסט טראומה והקהות הרגשית שתוארו בקרב ניצולי מחנות הריכוז מתועדים גם בקרב חטופים. המוח האנושי מגיב בצורה דומה למצבי קיצון של רעב, כליאה וניתוק. החטופים מתוארים כמי שסבלו מהתכנסות, אובדן עניין, תגובתיות נמוכה לגירויים סביבתיים – עדות לפגיעה קוגניטיבית ולתגובה נפשית הישרדותית, כמו שתועדה בגטאות ובמחנות.
כמו נשים ניצולות הרעב שחוו הפסקת מחזור, ירידה בצפיפות העצם ואובדן פוריות זמני, כך גם נשים שחזרו מהשבי בעזה דווחו על שיבושים הורמונליים, הפסקת וסת ושינויים מטבוליים – סימנים ברורים להשפעת רעב קיצוני. מדובר במנגנונים פיזיולוגיים מוכרים של הגוף, שמפחית את חילוף החומרים ומדכא תפקודים הורמונליים במצב הישרדותי.
הנזק המטבולי שתועד אצל ניצולי שואה – סיכון מוגבר לסוכרת, יתר לחץ דם ותסמונת מטבולית – כבר מתגלה גם אצל חלק מהחטופים המשוחררים. המחקר מהולנד, שתיאר סיכון כפול־משולש לתסמונת מטבולית בקרב מי שנחשף לרעב בילדותו, מתרחש שוב מול עינינו. הביולוגיה האנושית לא שכחה את שפת הרעב.
הפרעות האלקטרוליטים, שגרמו למוות פתאומי אצל ניצולי מחנות לאחר שקיבלו מזון בבת אחת – תסמונת ההזנה מחדש – מהוות איום גם על חטופים. הסכנה להפרת מאזן זרחן, אשלגן ומגנזיום בשבועות הראשונים שלאחר השחרור, עלולה להוביל להפרעות בקצב הלב ולכשל רב־מערכתי. כפי שנלמד במחנות – התחלת ההאכלה חייבת להיות הדרגתית וזהירה.
תסמונות כמו "כבל השבי" ו"אמבליופיית השבי" שתועדו בשנות ה־40 בקרב ניצולים – תוצאה של פגיעה עצבית בעקבות רעב ממושך – נצפות כעת שוב. חטופים מדווחים על בעיות בשיווי משקל, חולשה תחושתית בגפיים והפרעות ראייה, בדומה למה שתועד אז, תחת שמות אחרים. אלו אינם תסמינים חדשים – אלא חזרתה של תופעה ביולוגית מוכרת.
גם ילדים חטופים, כמו ילדי השואה, חשופים לסיכונים חמורים. מחקרים הראו שילדים שנחשפו לרעב בשנותיהם הראשונות סובלים מעיכוב גדילה, פגיעה נוירולוגית, ונטייה לבעיות בריאות כרוניות בהמשך חייהם. הדור הבא, זה שנחטף בינקותו, עלול לשאת את הצלקות הגופניות והנפשיות לכל חייו, כפי שקרה לניצולים הצעירים של מחנות ההשמדה.
הטראומה של הרעב אינה מסתיימת עם ההזנה המחודשת. אצל רבים מהניצולים נותרו תחושות חרדה סביב אוכל, צורך לאגור, הימנעות מהשארת שאריות או דפוסים כפייתיים סביב אכילה. חלקם לא הצליחו לשבור את הקשר שבין רעב לבין הישרדות. אותה טראומה מופיעה מחדש גם בקרב חטופים – חלקם מתקשים לאכול, סובלים מהקאות, פחד ממחסור, ולעיתים אף תחושת אשמה סביב אכילה.
השלכות הרעב עשויות לעבור גם לדורות הבאים. מחקרים שהחלו בעשור האחרון מצביעים על תורשה אפיגנטית של טראומת הרעב – שינויים גנטיים מתווכים סביבתית, שמועברים לצאצאים ומשפיעים על חילוף החומרים, בריאות נפשית, ועוד. גם כאן, עדויות מנכדים של ניצולי שואה שואבות הד למחקרים שראו תסמונות חרדה, דיכאון והשמנת יתר – אצל מי שלא חוו את הרעב, אך נולדו להורים שכן.
אחד הממצאים המטרידים ביותר מהשוואת התנאים הוא קצב ההידרדרות הפיזיולוגית שנצפה גם אז וגם כיום. אצל ניצולים נמדדו ירידות חדות במשקל תוך שבועות ספורים, ובמקרים רבים אובדן של עד מחצית ממשקל הגוף. אותו תהליך התרחש גם אצל החטופים, אשר תוך זמן קצר הפכו מכוח פיזי מתפקד לגוף חלש, תשוש ורעב. מנגנוני ההישרדות של הגוף מופעלים בעוצמה רבה, אך הם באים במחיר הרסני של התכווצות איברים פנימיים וקריסה תפקודית.
גם מערכת העצבים המרכזית וההורמונלית נפגעות באופן דומה. הגוף מגיב למצב רעב כרוני על ידי הפחתה חדה בהורמוני התריס, עלייה בקורטיזול והפסקת תפקוד הורמונלי מיני. אצל ילדים, כפי שתועד גם בשואה וגם כיום, זה גורם להפסקת גדילה, עיכוב התבגרות מינית ופגיעה בהתפתחות הקוגניטיבית. זהו מצב שמסכן לא רק את החיים אלא גם את איכות החיים העתידית של הילדים החטופים.
יתרה מזו, מערכת החיסון נחלשת משמעותית – תוצאה של חסר בחלבונים, ויטמינים ומלחים חיוניים. אצל ניצולים הדבר הביא לשכיחות גבוהה של זיהומים, בהם דלקת ריאות ושחפת. אצל חטופים משוחררים מדווח על תחלואה דומה, לרבות דלקות חוזרות בדרכי הנשימה, פריחות עור וזיהומי מעיים. הגוף שנשאר חודשים בתנאים תת-תזונתיים מאבד את יכולתו להגן על עצמו, ומגיב בעוצמה פחותה גם לטיפולים רפואיים סטנדרטיים.
החיבור הכואב בין השואה לבין השבי אינו רק סמלי או מוסרי – הוא ביולוגי, פתופיזיולוגי וקליני. הגוף האנושי מגיב לרעב קיצוני בצורה דומה – אז והיום. ובזמן שאנו מרכינים ראש ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, ראוי גם להתבונן במציאות הקשה הנוכחית ולראות את השואה הקטנה שמתחוללת מתחת לאדמה בעזה – לא כמשל אלא כהקבלה קלינית, היסטורית ואנושית מדויקת.
