לאמנים, קשה להרהר בשנה האחרונה מבלי לחשוב על רצח העם של ישראל בעזה שהרג יותר מ-45,000 פלסטינים לפי הספירה הרשמית או יותר מ 220,000 לפי הערכות ריאליות.
אמנם אמנות היא משהו שאפשר ליהנות ממנו, מכיוון שהיא מעשירה כל היבט בחיינו, הזהויות והתרבות שלנו, אבל היא גם מרכזית במאבק. אמנות היא עוצמתית, היא מאפשרת לנו לחלוק רגשות וסיפורים עם אנשים ברחבי העולם גם אם איננו חולקים שפה משותפת. ישראל יודעת זאת, ולכן היא מכוונת לכל בעלי הכישרון והתשוקה להעביר מסרים על המציאות הנוראה של עזה.
אכן, נראה שישראל הופכת אותה לטקטיקה באסטרטגיה הרחבה יותר של טיהור אתני לחסל פלסטינים שמעוררים השראה לא רק בבני עמם, אלא כל אחד המנהל מאבק נגד אי צדק.
ציירים, מאיירים, משוררים, צלמים, סופרים, מעצבים… כל כך הרבה פלסטינים מוכשרים כבר נהרגו. מוטלת עלינו החובה להבטיח שהם לא יישכחו. הם לא מספרים, וצריך לזכור את עבודתם, תמיד.
עלינו לספר לאנשים על הבה זגוט, הציירת, המשוררת והסופרת בת ה-39, שנהרגה יחד עם שניים מילדיה בתקיפה אווירית ישראלית. ציוריה העשירים של נשים פלסטיניות והאתרים הקדושים של ירושלים היו דרכה לדבר אל "העולם שבחוץ".
עלינו לומר את שמו של הצייר הנודע ומחנך האמנויות, פתחי גאבן, שיצירותיו היפות שכבשו את ההתנגדות הפלסטינית צריכות להיראות בעיני כולם.
עלינו ללמד את המילים של רפאת אלאיראחד הסופרים והמורים המבריקים בעזה שהרצו באוניברסיטה האסלאמית בעזה.
אנחנו צריכים לדבר על היופי באמנות של מחאסן אל-חטיבשנהרג בהתקפה אווירית ישראלית על מחנה הפליטים ג'באליה. באיור האחרון שלה היא כיבדה את שבן אל-דאלו בת ה-19, שנשרפה למוות בתקיפה הישראלית במתחם בית החולים אל-אקצא.
עלינו להזכיר לעולם גם את הסופר יוסף דאוואס, הסופר נור אלדין חג'ג', המשורר מוחמד אחמד, המעצב אפילו לא אל-פרנג'יוהצלם מג'ד ארנדס.
עם זאת, להבטיח שהסיפורים והיצירות שלהם לא יימחקו פירושה גם שאנחנו צריכים לנקוט בפעולה, היכן שאנחנו נמצאים. כיבוד הקדושים הללו וחגיגת האמנות שלהם מחייבים אותנו מעבר למילים.
חלקם בעולם האמנות כבר יודעים זאת. הם הצטרפו להתנגדות בתוך חללי האמנות והבטיחו שהפשעים של ישראל יוקעו בפלטפורמות שלהם. במהלך השנה האחרונה היו הרבה מעשי סולידריות ואומץ.
כאשר מרכז ברביקן בלונדון ביטל בפברואר את הרצאתו של הסופר ההודי פנקג' מישרה על רצח העם בפלסטין, אספני אמנות לורנצו לגרדה לויסט ופאהד מאיה משך את יצירות האמנות של לורטה פטוויי מהגלריה של המרכז.
"חובה על כולנו לעמוד מול האלימות הממסדית, ולדרוש שקיפות ואחריות בעקבותיה… לעולם לא נקבל צנזורה, דיכוי וגזענות בין כתליה", כתבו.
בחודש מרץ החזיר האמן החזותי המצרי מוחמד אבלה את מדליית גתה שלו, שהוענקה על הישג אמנותי יוצא דופן על ידי מכון גתה הגרמני, במחאה על שותפותה של ממשלת גרמניה לרצח העם הישראלי.
לפני פתיחת הביאנלה בוונציה באפריל, יותר מ-24,000 אמנים מרחבי העולם – כולל משתתפי הביאנלה הקודמים ומקבלי פרסים יוקרתיים – חתמו על מכתב פתוח הקורא למארגנים להדיר את ישראל מהאירוע. אמנית ישראלית אחת החליטה בסופו של דבר לא לפתוח את התערוכה שלה.
בספטמבר, הסופר זוכה פרס פוליצר ג'ומפה להירי סירב לקבל פרס ממוזיאון נוגוצ'י בניו יורק לאחר שפיטר שלושה עובדים בגין לבישת צעיפי קפה פלסטינים.
מוקדם יותר החודש, אמן ג'סלין קאורשקיבלה את פרס טרנר היוקרתי, השתמשה בנאום הקבלה שלה כדי לגנות את רצח העם, וקראה לפלסטין חופשית, אמברגו נשק והרחבת סולידריות עם הפלסטינים. היא עמדה בסולידריות עם כל אלה שהפגינו מחוץ לטייט בריטניה בלונדון, שם התקיים האירוע, וקראה לה להתנתק מכספים ומפרויקטים הקשורים לממשלת ישראל.
"אני רוצה להדהד את קריאות המפגינים בחוץ. מחאה המורכבת מאמנים, עובדי תרבות, צוות טייט, סטודנטים, שאני עומד איתם איתן", קבע קאור. "זו לא דרישה רדיקלית, זה לא אמור לסכן את הקריירה או הבטיחות של האמן".
למרות מעשי הסולידריות הללו, הצנזורה המרושעת, ההשמטה, הדיכוי וצייד המכשפות של אמנות הקשורה לפלסטין לא פחתו במהלך 12 החודשים האחרונים.
בינואר ביטל מוזיאון האמנות של אוניברסיטת אינדיאנה תערוכה של האמנית הפלסטינית סמיה חלבי.
במאי ביטלה העיירה וייל בקולורדו את מגורי האמנים של דניאל סי-ווקר, אמנית אינדיאנית שהשוותה את מצוקת הפלסטינים למצוקת האינדיאנים.
ביולי, האקדמיה המלכותית לאמנויות הסירה שתי יצירות אמנות מתערוכת הקיץ של האמנים הצעירים שלה, משום שהיו קשורות למלחמה של ישראל בעזה. זה קרה לאחר שמועצת הצירים הפרו-ישראלית של יהודי בריטניה שלחה לה מכתב בנוגע ליצירת האמנות.
בנובמבר ביטל פסטיבל האלטונלה בהמבורג תערוכה של יצירות אמנות שהפיקו ילדים בעזה לאחר שפרסומים ברשתות החברתיות תקפו אותה.
אלו הן רק כמה דוגמאות לצנזורה האדירה איתה התמודדו אמנות פלסטינית ואמנים ויוצרים שהביעו את הסולידריות שלהם עם פלסטין בשנה האחרונה. ההשתקה וההלבנה בתוך מרחבי תרבות התרחשו גם ברמה המוסדית.
בבריטניה, מועצת האמנויות אנגליה (ACE) הזהירה מוסדות אמנות כי "הצהרות פוליטיות" עלולות להשפיע לרעה על הסכמי המימון. הדבר נחשף בעקבות בקשת האיגוד המקצועי Equity לחופש המידע, שגם הראתה כי ACE ומחלקת התקשורת, התרבות והספורט (DMCS) אף נפגשו על "סיכון המוניטין הנוגע לסכסוך ישראל-עזה".
חלקם הדגישו את הסתירה בין פעולותיה של ACE בהתחשב בכך שהביע סולידריות עם אוקראינה ב-2022 לאחר הפלישה הרוסית. אבל לא רק ACE הוכיחה סטנדרטים כפולים בוטים בטיפול בטבח בעזה.
האמנית הפלסטינית המבריקה בסמה אלשריף ניסחה את הצביעות הממסדית בצורה מושלמת במכתבה ל"עולם האמנות הניאו-ליברלי האפל".
היא כתבה: "אני מקווה שרצח העם הזה ימצא אותך טוב. מה בדיוק אתה עושה בימים אלה? למה לקח לך חודשים לכתוב הצהרה, אם בכלל עשית זאת? למה פשוט לא סגרת? למה אתה לא מסוגל להחרים את ישראל כמו שיש לך את רוסיה, כמו שעשית את האפרטהייד דרום אפריקה? ראית את מספר ההצהרות שם בחוץ? המכתבים הפתוחים? הקריאה לשביתות? כמה האשטגים החלטתם שכולכם יידרש כדי לכפר על החטאים שלכם?"
אין תירוצים לשאננות בנוגע לרצח העם בעזה. העם הפלסטיני עומד בפני השמדה והאחריות שלנו כלפיו היא להבטיח שהממשלות, המוסדות והתעשייה שלנו לא יישארו בשלום עד שינתקו את הקשר עם ישראל, יפסיקו להשתיק את אלה שמתבטאים נגד פשעיה ויתחייבו לשחרור פלסטין.
אני קורא לכל אלה בעולם האמנות – שכיסם היו מיוצגים בצורה כל כך נמרצת במחאה מחוץ לטייט כאשר קאור קיבל פרס – לזכור את דבריו של הסופר האמריקאי ג'יימס בולדווין:
"תפקידו המדויק של האמן, אם כן, הוא להאיר את החושך הזה, להצית דרכים דרך היער העצום הזה, כדי שלא נאבד, בכל עשייתנו, את מטרתו, שהיא, אחרי הכל, להפוך את העולם. מקום מגורים אנושי יותר".
מדינות ומוסדותיהן עשויים להשתמש במאבק על מימון ופלטפורמות כדי לדכא את הבעת הסולידריות שלנו, אבל בסופו של דבר הם לא ינצחו. מי שמוותר על רווחיו האישיים והמקצועיים אולי ינסה לשכנע את עצמו שהתנועה הזו תגווע והנושא יישכח, אבל עד שפלסטין תהיה חופשית – וזה יתקיים – אנחנו שומרים את הקבלות, אנו מציינים את ההיעדר , אנחנו שומעים את השתיקה על רצח העם של ישראל בעזה. לא מאוחר מדי לעמוד בצד הנכון של ההיסטוריה.
שנה טובה תתאפשר רק ברגע שהפלסטינים וכל אלו העומדים בפני דיכוי יהיו חופשיים.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
