בגיל 55, יצאתי למסע חוזר בשבילי האנאפורנה בהרי ההימאליה בנפאל. 34 שנים אחרי שטיילתי כאן כתרמילאית צעירה, עם תרמיל גדול וחלומות עוד יותר גדולים, חזרתי להרי האנאפורנה – רק הפעם עם הבת שלי. זה היה יותר מטרק. זה היה מפגש מחודש: עם עצמי, איתה, ועם כל מה ששכחנו לחפש – בין המסכים, הפגישות והחיים עצמם. לא חיפשנו רק נוף. יצאנו לשביל שהוא גם זיכרון וגם התחלה – מפגש מחודש של אם ובת, רק שתינו, בגובה של מעל 5,000 מטר, בתוך מרחב נקי שבו הלב יכול שוב לדבר.
אם ובתה במסע סובב אנאפורנה
(צילום: מתוך האלבום הפרטי)
אחרי טיסה ארוכה, שעות על המסוע, וגילוי שתיק אחד הלך לאיבוד – פגשתי את יובל, בתי בת ה-26. היא יצאה לטיול של כמה חודשים במזרח לאחר סיום התואר הראשון שלה ואני הצטרפתי. רצנו זו אל זו בכניסה למלון כאילו אנחנו באמצע סצנה מבוליווד, לתוך חיבוק שכולו געגוע, הקלה, אהבה – והתחלה של מסע לא פחות רגשי מהגיאוגרפי.
בלילה דיברנו עד מאוחר. ניסינו לגשר על חודשיים של פרידה ואלפי קילומטרים. עלתה גם השאלה: למה טרק? למה לא בטן-גב? חשבתי שהתשובה תגיע רק בהמשך. צדקתי.
בדרכנו להתחלת הטרק עצרנו ליד טקס שמאני בכפר קטן. מכשף מקומי רקד במעגל, לבוש בבדים צבעוניים, וביקש סליחה מהרוחות על מותה של סבתא. פתאום, בתוך זרות מוחלטת, הוזמנו פנימה: לארוחה חמה, לחיוך, לסיפור. סיפור על הסבתא שבחרה להתאבד וכך לסיים את חייה, למרות שהמחיר הוא כבד, כי לא תוכל לעבור לגלגול הבא.
העפלנו עם הג'יפ לאורך נהר מנאנג אל מורדות ההימאליה. בצדי הדרך כפרים טיבטיים שבנויים מאבני צפחה, וביניהם – שבילים צרים, גשרים תלויים, ונוף שהלך ונהיה פראי יותר. הרגשנו שאנחנו שומטות את מה שהשארנו מאחור.
הגענו לכפר קטן, גסטהאוס בסיסי בעשרה שקלים ללילה. החדר מקרשים, המיטה קפואה – אבל יש מים חמים, ואנחנו מדליקות נרות שבת. שמנו כיפה, קידשנו על בירה, ואכלנו דל-באט צמחוני מול ההרים. זו לא הייתה ארוחת שישי – זו הייתה קדושה בדרך אחרת.
הלילה עבר בתוך שקי שינה. ידענו שלמחרת מתחיל המסע הרגלי. התחבקנו, שתקנו, נשמנו. בתוך הקור הזה היה משהו חם עם קורטוב של חששות ודאגות בוערות. משהו שבדרך כלל בורחים ממנו אל השגרה – כאן אי אפשר היה לברוח. רק להיות.
ביום השלישי כבר לא היינו רק שתיים. הצטרפה אלינו קבוצת צעירים ישראלים שפגשנו בדרך, כולם בגיל של יובל. פתאום הפכתי לאימא של חבורה – אם שבטית, זו שמחזיקה אגוזים, תרופות, וטישו לכל מצב.
הילדים – כי כך הרגשתי – קיבלו אותי פנימה. מצאנו קצב קבוצתי אבל גם רגעים אינטימיים משלנו. בין משחקי קלפים לבין נשימות בגובה, נבנתה קהילה קטנה של חום, התמודדות וצחוק.
מדי יום הלכנו וטיפסנו כ-9 שעות – לא כולל עצירות דרמטיות לצילום, התפעלות או התנשפות מוגזמת. הגענו לגבהים שבהם גם הנשימה עצמה הפכה לספורט אתגרי. כל צעד היה כמו סצנה בהילוך איטי מתוך הסרט "אימא נגד כוח המשיכה". יובלי צעדה לצידי – לא רק עם יד תומכת כשצריך, אלא בעיקר עם חיוך מרגיע וארסנל של סבלנות שלא נגמר. היא לא משכה אותי, היא פשוט הייתה שם – מזכירה לי שהעלייה הזו היא לא רק על הר, אלא גם על הקשר בינינו.
כשהחמצן התחיל לשחק מחבואים עם הריאות, קיבלנו בגסטהאוסים פתרון טיבטי מקומי: מרק שום. שיקוי קסמים טיבטי נגד מחלת גבהים. לצידו – קוקטייל יומי של כדורים נגד גובה, מגנזיום לשחרור שרירים ולפעמים גם תקווה דלילה כמו האוויר.
ובעליות הקשות, כשכל שריר צעק "בשביל מה זה טוב?", יגל שלף את הרמקול הנייד והשמיע את La Pantera – טראנס מקפיץ ומדויק. בתוך רגע, הצעדים שלי הסתנכרנו עם הביט, והגוף, שעד לפני רגע התחנן להפסקה, נכנס לקצב משלו. יותר מזה, מצאנו את עצמנו רוקדות ביחד אפילו… בעליות.
וכל זה? עטוף בנופים עוצרי נשימה – כמו פוסטרים חיים שהפכו כל עלייה למשהו ששווה להיאבק עליו.
בלילות, הקור חתך את העצמות. התחממנו ליד קמין שמוסק בגללים של יאק, חלקנו מרק פשוט וקלפים, וישנו בתוך שקי שינה שכבר חוו הרבה. בלי מקלחת, בלי שירותים פרטיים, בלי פינוק – רק הישרדות.
בלילות, ההימלאיה החליטה לבדוק כמה שכבות אנחנו באמת מסוגלות ללבוש לפני שנראה כמו שק שינה אנושי. הקור היה כזה שגורם לדם לשקול להקפיא מנוי ולעבור למישהו אחר. המזרנים – קשים והשמיכות – כנראה כבר חוו יותר טרקים ממני, והריח בהתאם. ישנו עם כל מה שיכולנו ללבוש על עצמנו: מעיל פוך, כובע צמר, צעיף, גרביים תרמיות ושק שינה שראה דברים שהוא מעדיף לשכוח.
ההסקה? קמין קטן בחדר האוכל בלבד, שמוסק בעזרת גללים של יאק – כי אין עצים בגבהים האלה. התכנסנו סביבו כמו שבט קדום: תבשיל דאל באט של אורז ועדשים, משחק קלפים, ותפילה חרישית שהשירותים שמחוץ לחדר הלילה יהיו פחות טראומתיים.
כיור לצחצוח שיניים או מראה? במשך עשרה ימים לא ראינו את הפנים שלנו ואולי טוב שכך. לא יודעת איך נראיתי – אבל יודעת איך הרגשתי: נוכחת.
הלילה שלפני מעבר "תורונג-לה" (5,416 מ'), היה מהסוג שאתה שואל את עצמך למה לא בחרת חופשה באי טרופי. שלג הפך לסופה, הקור חדר לשכבות, וההר התכסה בלבן כעוגת קמח קפואה. ב-3:30 לפנות בוקר, יצאנו לדרך בפנסי ראש – שיירה של מטיילים בתוך נוף שנראה כמו כוכב אחר.
כשעלינו לקראת הפסגה, בחרתי ברגע של חסד – לא לדחוף את עצמי עוד צעד רק כדי "לסמן וי", אלא להעריך את הדרך הארוכה שכבר צעדתי. עליתי על סוס – אופציה שלא ידעתי שקיימת, אבל התגלתה כהפתעה מצילה. עבורי זה היה סוג של ניצחון מסוג אחר: לא על הקושי, אלא על הצורך להוכיח משהו.
בפסגה חיכו לנו דגלים טיבטיים מתנפנפים, שלט צנוע עם גובה שמרגיש כמעט דמיוני – ותחושת הקלה ענקית שאי אפשר לתאר. אבל השיא הוא רק אמצע הדרך – מהעבר השני חיכתה ירידה תלולה, עשרה קילומטרים ברצף של ברכיים שמתחננות לרחמים.
ופתאום – כאילו עברנו דלת נסתרת – הנוף התהפך. מהשלג הבוהק והפסגות הלבנות, ירדנו אל מדבר צחיח, נופי ירח בגוונים של חום וכתום. הכל השתנה – הריחות, האוויר, האור. אבל בתוכי – הלב נשאר גבוה.
בחרנו לא רק בשבילי ההרים, אלא בשבילי ההזדמנות להיות באמת זו עם זו. בלי הפרעות, בלי פילטרים, בלי מסיחי דעת – רק אימא ובת, בתוך הטבע הפראי, בצעדים שמתאימים את עצמם זו לזו. בין מרק שום, גבהים קפואים, והרבה נשימות עמוקות, נבנה בינינו חיבור מסוג אחר – כזה שלא צריך מילים גדולות, רק נוכחות פשוטה וקרובה.
כשירדנו מההר, הבנו שלא חזרנו כפי שעלינו. השבילים שצעדנו בהם חצבו בתוך כל אחת מאיתנו ובינינו, שביל עמוק יותר בלב.
