שיטפונות הבזק שהכריעו את אזור ולנסיה במזרח ספרד לפני שבועיים היו אסון הטבע הקטלני ביותר בזיכרון החיים של המדינה.
ממשלת ספרד הגיבה לטרגדיה עם ההתגייסות הגדולה ביותר של הצבא והמשטרה בזמן השלום בהיסטוריה האחרונה של המדינה, אך היא עדיין ספגה ביקורת חריפה על העיכובים במתן סיוע חירום לאזורים מסוימים, וחוסר מוכנותה הנתפסת לכך. קטסטרופה.
האסון בספרד, שהביא למותם של יותר מ-200 בני אדם והותיר אינספור בתים ועסקים שקועים בבוץ, הוא תזכורת מוחלטת לכך שמחיר שינויי האקלים הולך ומסלים, עם אירועי מזג אוויר קיצוניים תכופים ואינטנסיביים יותר, ועם יותר אנשים ומקומות. מושפע. כשנדמה שמדינה מפותחת כמו ספרד נאבקת להתמודד, איזה סיכוי יש למדינות מתפתחות לנוכח האסונות שמצפים באופק?
השבוע, יותר ממאה מנהיגים עולמיים התכנסו בבאקו, אזרבייג'ן לסבב נוסף של משא ומתן על האקלים של האו"ם: COP29. בראש סדר היום עומדת הסכם מימון אקלים חדש.
בפסגת האקלים בקופנהגן ב-2009, המדינות המפותחות הסכימו שעד 2020 הן יתחילו לגייס ביחד 100 מיליארד דולר בשנה כדי לתמוך בפעולות אקלים במדינות מתפתחות. היעד הזה הושג לבסוף ב-2022, שנתיים לאחר המועד האחרון. מאז, מדינות פועלות להשיג עסקה חדשה, שאפתנית הרבה יותר, המכונה New Collective Quantified Goal (NCQG), שתחליף את הישן. התקווה היא שהעסקה החדשה תעלה משמעותית את התרומות השנתיות המובטחות מעל לרף של 100 מיליארד דולר – שזה ברובו לא מספיק, ותסגור את הפערים ההולכים וגדלים במסגרת המימון האקלימי.
התחזיות לגבי כמות הכספים הנדרשים כדי לתת מענה לצרכים הקשורים לשינויי האקלים של מדינות מתפתחות הן כעת באזור של טריליוני דולרים. אמנת המסגרת של האו"ם לשינויי אקלים (UNFCCC), למשל, מעריכה שמדינות מתפתחות יצטרכו בין 5.8 ל-5.9 טריליון דולר עד שנת 2030 לכל הפחות כדי לתת מענה לצרכי האקלים שלהן. המשמעות היא שאם למדינות מתפתחות יהיה סיכוי כלשהו לבנות מערכות אנרגיה נקיות, להתכונן לאירועי מזג אוויר קיצוניים ולהגיב ביעילות לאסונות טבע כמו זה בספרד, חיוני שעסקת מימון אקלים חדשה ומקיפה הרבה יותר תהיה. הגיע – ומהר.
ככזה, ישנן מספר "שאלות של מיליארדי דולרים" הנידונים השבוע בבאקו: מאיפה צריך להגיע הכסף ל-NCQG, וכמה? אילו סוגי מימון צריכים להזין את זה? מה זה צריך לממן ואיפה?
המשא ומתן על ה-NCQG מתנהל כבר יותר משנתיים, אך עדיין אין הסכמה בין המדינות בשאלות המכריעות הללו.
מדינות מתפתחות וקבוצות חברה אזרחית כבר הציעו הצעות קונקרטיות לגבי איך NCQG צריך להיראות ולכלול, ובכל זאת מדינות עשירות יותר שותקות. חוסר הפעולה של העולם המפותח בהבטחת הסכם מימון אקלים חדש מערער את האמון ואף מסתכן בפירוק הסכם פריז.
נראה כי מדינות מפותחות עושות שתי טעויות חמורות סביב משא ומתן NCQG שעלולות להיות לה השלכות חמורות על עתידנו הקולקטיבי.
ראשית, נראה שהם מחזיקים במשא ומתן כבני ערובה כדי ללחוץ על מדינות נוספות – במיוחד כלכלות מתעוררות עשירות יחסית, כמו סין – לתרום להפחתת הנטל האישי שלהן. אין זו אלא טקטיקה של עיכוב הפוגעת בתום לב. לא רק שמדינות מתפתחות רבות כבר תורמות כמיטב יכולתן, אלא שהרחבת העסקה כך שתכלול יותר מהן כתורמים היא בתוקף מחוץ לתחום המשא ומתן.
שנית, נראה שמדינות מפותחות מעדיפות שרוב התרומות ל-NCQG מגיעות מהמגזר הפרטי וממימון מבוסס חוב. אבל למגזר הפרטי אין לא את המניע ולא את היכולת לקחת ביעילות את ההובלה במאמץ הזה. צורכי אקלים רבים הדורשים מימון לאספקתם אינם רווחיים, במיוחד אלו הקשורים להסתגלות ואובדן ונזק. עד כה, ניסיונות להפוך פרויקטים כאלה לבנקאיים, באמצעות מימון אקלימי או פעילויות הסרת סיכונים, הוכחו כלא מספקים.
הכלכלנית דניאלה גאבור כינתה את הגישה הפגומה הזו – הממנפת את הכספים הציבוריים לשמירה על רווחים פרטיים, תוך העברת הסיכונים למשלמי המסים ומדינות פגיעות – כ"קונצנזוס האקלים בוול סטריט".
בכך שהם מאפשרים למממנים ולמוסדות פיננסיים בינלאומיים, לרבות בנקים לפיתוח רב-צדדיים, להחליט כיצד נוצר מימון אקלים ומי מרוויח ממנו, מדינות מפותחות מערערות את עקרונות הצדק האקלימי. גישה זו מביאה לכך שהאנשים העניים ביותר במדינות העניות ביותר נושאים בנטל הכבד ביותר.
כל דבר פחות מתמיכה פיננסית אמיתית מבוססת מענקים בקנה מידה יערער את הסכם פריז ויחזיר את ההתקדמות לשנים הבאות.
לפי UNCTAD, כ-3.3 מיליארד בני אדם חיים כיום במדינות שמוציאות יותר כסף על שירות חובותיהם מאשר מימון שירותי בריאות וחינוך. היעד החדש של מימון האקלים לא חייב להחמיר את משבר החוב הזה.
על פי ההסדר הנוכחי, רוב תשלומי מימון האקלים של פחות מ-100 מיליארד דולר מבוצעים בצורה של הלוואות, כולל בשיעור שוק. לא ניתן לחזור על טעות זו תחת NCQG. היעד הפיננסי החדש חייב להיות כלי לבנייה מחדש של האמון במערכת הרב-צדדית ולהבטיח את השאיפה הדרושה למימון התרומות שנקבעו באופן לאומי (NDCs) שיסוכמו ב-COP30 בברזיל.
האחריות של המדינות המפותחות ברורה. הם חייבים להגביר ולממן פעולות אקלים שמתעדפות את רווחת האנשים על פני הרווחים. העולם צופה בבאקו מקרוב, וההיסטוריה תשפוט בחומרה אם המדינות החזקות ביותר יבחרו לנטוש את אלה שנמצאים בחזית אסון האקלים.
הדעות המובעות במאמר זה הן דעותיו של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
