(JTA) – ג'ואן נתן בדיוק התמקמה לשיחה על ספרה האחרון, "החיים שלי במתכונים", כאשר דעתו של כותב האוכל הוסחה.
איש תקשורת הגיע לארוחת צהריים למחרת, לדבריה, אבל היא הבינה שחסרים לה שניים מהמרכיבים לכדורי המצות שהיא תכננה להגיש. היא עצרה כדי לחפש את מה שהיא צריכה ובמקביל הרהרה באילו תחליפים היא עשויה להשתמש במקומם.
כמה ימים לאחר מכן, נתן דיווחה על הצלחה: ארוחת הצהריים הייתה "מהנה מאוד" וכדורי המצות היו טעימים, היא אמרה, למרות שהוסיפה, "אפשר היה לבשל אותם קצת יותר". התגובה הישרה הזו תואמת את ג'ואן נתן שהקוראים למדו להכיר מקריאה ובישול מ-12 ספרי הבישול שלה.
כעת, ניית'ן, 81, הוציאה אוטוביוגרפיה בת 436 עמודים, "חיי במתכונים", שמסתכלת אחורה על הקריירה הענפה שלה, מילדותה בפרובידנס, רוד איילנד, ועד למחקר ולכתיבה שהפכו אותה לדויין הבלתי מעורערת. של כתיבת אוכל יהודי. לא שנייתן אומרת שהיא השקיעה זמן רב במחשבה על ההשפעה הרחבה יותר שלה.
"אני מניח שתרמתי תרומה גדולה לעולם היהודי. מעולם לא חשבתי על זה", אמרה לסוכנות הטלגרפית היהודית. "האנשיתי אוכל יהודי בכל העולם ואני חושב שעשיתי את זה חשוב שאנשים יבינו שזה חלק מהחיים שלהם".
הסיפורים ב"חיי במתכונים" מתוארכים עוד לפני לידתו של נתן בשנת 1943. רבים מהמתכונים המלווים ומעשירים את ספר הזיכרונות הועברו למשפחתה, כמו כדורי המצות (המצומצמים בתוספת אגוז מוסקט וג'ינג'ר טרי מגורד טרי). ); דג חמוץ-מתוק שמזכיר מנה שאביה נהנה ממנה כשגדל באוגסבורג, גרמניה; חלה של סבתא רבתא הגרמנייה שלה, עשויה עם פירה; וסלאו הקול של אמה.
נתן מאמין שסלאו הקול – עשוי ממיץ תפוזים ומיץ חמוצים – הוא ריף על מתכון שהופיע לראשונה ב ספר בישול משנת 1901 שיצא לאור על ידי אישה יהודייה כדי לעזור למהגרים האחרוניםשרבים מהם היו יהודים, משתלבים בחיים האמריקאיים.
"לפעמים יש סלטים משפחתיים, סלטים סודיים, שרוצים לשמור בתוך המשפחה. אלו דברים שלמדתי וכיבדתי במהלך כל השנים שכתבתי", אמר נתן. "היא (אמא שלי) כנראה לקחה את זה במקור מ'ספר הבישול של ההתנחלויות' ואז היא שיחקה עם זה. כך עושים זאת בשלנים ביתיים".
מחברת ספרי הבישול ג'ואן נתן מדגימה חלה מרוקאית בת 60 דקות לפני ספרה "קישים, קוגלים וקוסקוס: החיפוש שלי אחר בישול יהודי בצרפת" בביתה בוושינגטון הבירה ב-12 באוקטובר 2010. (Getty Images)
מתכונים נוספים בספר החדש, כמו קולו, חטיף שעורה אתיופי, נאספו מחברים ומחלק מהאנשים במקומות לא דרך שנתן פגשה והתיידדה במהלך שנותיה הרבות ככותבת אוכל.
בשנת 1970, כשהייתה בת 27, לאחר לימודי תואר שני בספרות צרפתית באוניברסיטת מישיגן ועבודה כעוזרת דו לשונית בצרפתית ואנגלית באו"ם, עברה נתן לישראל ובסופו של דבר הפכה לנספח העיתונות הזרה של ראש עיריית ירושלים, טדי קולק. . במהלך התפקיד הזה, היא הסתקרנה מהאוכל הטוב שהוגש בבתי האנשים בירושלים. העניין הזה הגיע לשיאו בספר הבישול הראשון שלה, "הטעם של ירושלים", שכתבה עם חברתה ג'ודי סטייסי גולדמן.
במהלך אותה תקופה של 30 חודשים היא אכלה ארוחה מכוננת ששינתה את מסלול חייה. היא וקולק הוזמנו לכפר ערבי מקומי כדי להיפגש עם המוכתר, או ראש הכפר. קולק לא רצה ללכת כי ידע שהמוכתר רוצה לבנות כביש חדש, שיהיה יקר מאוד. אבל הם הלכו, ובסוף הארוחה המפנקת והמפנקת בביתו של המוכתר, הכפר קיבל דרך ונתן קיבל קריירה לכל החיים.
"הארוחה ההיא הראתה לי איך אוכל יכול לשבור מחסומים ולקרב בין אנשים", היא כותבת. "הבנתי אז שאוכל הוא לא נוי – הוא מרכזי וראוי ללימוד – ושאני יכול לחקור את העולם דרך אוכל".
קָשׁוּר: רוגעלך פטל-אגוז של ג'ואן נתן, מתוך "חיי במתכונים" (הנושר)
לאחר שובה לארצות הברית, נישאה נתן ב-1974 לעורך הדין אלן גרסון, אותו הכירה בישראל. בני הזוג עברו לבוסטון שם למדה בבית הספר לממשל קנדי באוניברסיטת הרווארד. בזמן שהייתה שם, היא כתבה מאמר, "תכונות מזון: מרכיב של זהות אתנית שמתעלמים ממנה", לשיעור על אתניות ופוליטיקה שלמד דניאל פטריק מויניהן, שזמן קצר לאחר מכן נבחר לסנאט האמריקני, המייצג את ניו יורק. נתן כתבה גם על אוכל אתני עבור טור ב"בוסטון גלוב", וכשהיא ובעלה עברו לוושינגטון ב-1977, היא מצאה נישה בוושינגטון פוסט בהתמקדות באוכל יהודי.
מיטשל דייויס, יועץ מזון שבילה 27 שנים בקרן ג'יימס בירד, לאחרונה כמנהל האסטרטגיה הראשי שלה, מזכיר את ניית'ן כאחד מקומץ נשים ש"היה לה תשוקה ודיוק עצומים ויכולת להבין ולתרגם תרבויות מזון שונות סביב העולם" והשפיע באופן נרחב כתוצאה מכך.
"אם ג'וליה (ילד) הייתה הראשונה, שמתי את ג'ואן במוחי יחד עם מרסלה חזן לאוכל איטלקי, מדחור ג'פרי להודי ופולה וולפרט לאוכל מרוקאי", אמר. "בגלל ההתעקשות והדיוק שלה, ומציאת הסיפור והתקנתו, היא עשתה לאוכל יהודי את מה שכל האנשים האלה עשו למטבחים אחרים".
נתן משיגה את הסיפורים שלה בכך שהיא מוצאת את דרכה לבתים ולמטבחים של אנשים ומקשיבה להם. סופרת האוכל לאה קניג, המחברת של שבעה ספרי בישול כולל האנציקלופדיה "ספר הבישול היהודי", זוכרת טיול שעשתה לישראל ב-2010 עם נתן כדי לחקור את מה שקניג מכנה "סצנת האוכל שהתפתחה שם אז".
"זה היה כבוד לראות אותה בפעולה כחוקרת", אמר קניג. "אני זוכר יום אחד בשוק הירושלמי שבו היא ממש הלכה בעקבות האף למטבח, שם גבר הכין מנת חומוס מעניינת. הסתכלתי ביראת כבוד כשהיא שאלה אותו שאלה אחר שאלה. ההתלהבות והסקרנות האמיתיות שלה היו מדבקות לחלוטין והיא הלכה משם עם סיפור, מתכון, חבר ומקור שהיא תוכל לחזור אליו".
ג'ואן נתן באירוע National Yiddish Book Center באמהרסט, מסצ'וסטס, בשנת 2011. (דינה רודיק/הבוסטון גלוב דרך Getty Images)
סופרת ספרי הבישול אדינה זוסמן מציינת שנייתן לא רק מדבר עם אנשים כדי ללמוד את סיפורי האוכל שלהם, אלא שהיא גם מבשלת איתם. מחברת ספרי הבישול קטיה גולדמן בילתה כמה שעות אחר הצהריים במטבח שלה עם נתן לפני כ-30 שנה, פעם אחת כדי לעצב איתה חלה ופעם אחרת לסיפור על זנים של פסטה ממולאת, כמו טורטליני איטלקיות וונטונים סיניים. גולדמן הראתה לנתן איך הכינה קרפלך, כופתאת ממולאת בשר מזרח אירופאית שמוגשת במרק.
"היא ביקשה ממני להראות לה איך לעשות את זה, דנה בתהליך ושאלה הרבה שאלות", אמר גולדמן.
נתן גורם לאנשים להיפתח אליה ולשתף את המתכונים שלהם על ידי גילוי עניין בהם.
"כשאתה רוצה את המתכון שלהם, אתה מכיר בכך שאתה מקבל אותם כבני אדם", אמר נתן. "הם ישתפו אותך. זה להיות עצמך עם מישהו ולהראות עניין. אתה חייב להיכנס לבתים שלהם".
ב-1994 קיבלה נתן פרס ג'יימס בירד לספר הבישול האמריקאי הטוב ביותר על ספר הבישול החמישי שלה, "בישול יהודי באמריקה", שבו היא מתעדת, במילותיה, "כמה אוכל יהודי יכול להיות מגוון". רוב המתכונים מיוחסים לאנשים שחלקו אותם עם נתן, עם הערות מבוא על שורשי המתכון.
"היא מדגישה את הנקודה בשלב מוקדם מאוד ב'בישול יהודי באמריקה' שיהודים תמיד הסתגלו למקום שבו הם הלכו וניצלו את המרכיבים המקומיים", אמר מאט סארטוול, שותף מנהל של Kitchen Arts and Letters, חנות ספרים המתמחה במנהטן. בנושאים קולינריים. בפרק שלה בספר הזיכרונות שכותרתו "החג שלי הוא פסח", היא חולקת מתכון לגפילטע פיש שהוכן עם הליבוט אמריקאי, דג מים מלוח, שהוא שינוי מהגפילטע פיש הקלאסי שנעשה עם הדג הלבן והקרפיון שנמצאים באגמים במזרח אירופה. .
מחבר ספרי הבישול והילד היהודי הנחמד, ג'ייק כהן, בן 30, מצטט את "האוכל היהודי באמריקה" ואת עבודתו של נתן בהוצאת אוכל יהודי מרחבי העולם כ"סיבה שאני מסוגל לעשות את מה שאני עושה היום. היא סללה את הדרך".
נתן, אמר כהן, "היה חלוץ בשימור מסורת ומתכונים משפחתיים. הייתה לנו קופסת מתכונים של מתכונים של סבתא רבא שלי. אם זה לא היה מהמשפחה, לא היו לך ספרי בישול לבשל מהם. מה שהיא עשתה זה לספק משאבים לאנשים שאין להם מתכונים משפחתיים".
המתכונים שנתן כותב, אמר כהן, שונים מהמתכונים אותם הוכשר לכתוב בבית הספר הקולינרי.
"אני כותב בצורה מדעית קרה (מקליט) איך המתכון יועבר בקלות במילים", אמר. "שלה היא דרך התחושה. זה מרגיש כמו מסורת שבעל פה שעברה מסבתא שלי".
בעולם אוכל גדוש יותר ויותר מחלוקות על המקור והקשרים התרבותיים של מאכלים מסוימים, נתן מייצג במובנים מסוימים חזרה לאחור לתקופה פשוטה יותר. כאשר מארח פודקאסט קארה סווישר לאחרונה שאל את נתן אם אוכל ישראלי נגנב ממטבחים ערביים – א האשמה שהוגשה נגדו לעתים קרובות "נתן אמרה שהיא לא מתעמקת בפוליטיקת אוכל.
עם זאת היא גם הציעה תשובה לגבי חומוס: "זה לא נגנב", אמר נתן והוסיף שהוא פופולרי בכל האזור. היא זכתה ליהודי ארצות הברית שהחלו לנסוע באופן קבוע יותר לישראל בסוף שנות ה-60 עם הפופולריות של ממרח החומוס בארצות הברית. היא גם אמרה שהיא עצובה על החברות בין סופרי אוכל יהודים או ישראלים וסופרי אוכל ערבים ש"נהרסה" בתוך מלחמת ישראל-חמאס הנוכחית. היא אמרה שהיא מקווה לראות הפסקת אש, ושיבחה את מאמציו של שף World Central Kitchen חוסה אנדרס להאכיל את הפלסטינים בעזה. (השיחה התקיימה לפני הצבא הישראלי הרג שבעה עובדי World Central Kitchenמה שגורם לקבוצה להשעות את פעילותה.)
והיא הציעה הצעה למנה שעלולה להיות קשורה יום אחד להנצחת הפיגוע ב-7 באוקטובר על ישראל באותו אופן שבו המנטאשן הם סמל להישרדות בחג הפורים היהודי. מוג'דרה, מאכל עדשים ובולגור המופיע ב"חיי במתכונים", מתאים הן משום שהוא פופולרי הן בקרב ערבים והן בקרב יהודים במזרח התיכון, אמר נתן, והן משום שהוא נאכל לעתים קרובות לפני תשעה באבחג אבל יהודי.
"למה שיהיה לך משהו שמח כדי להנציח טרגדיה?" שאל נתן. "אבל זה טעים… וזו מנה צנועה. זה מה שהייתי משתמש בו."
נתן התחילה את "חיי במתכונים", שלטענתה יהיה ספרה האחרון – "כתבתי תריסר! זה טוב!" – כשהמגיפה הכתה ב-2020.
"בעלי בדיוק מת, זה היה זמן של הרהור", אמר נתן. "הסתכלתי על גוף העבודה שלי ורציתי לשתף אותו. לקח הרבה זמן להתכונן לכתוב את זה כי הייתי צריך לעבור על כל המכתבים והקבצים שלי. הייתי צריך ליצור קשר עם אנשים שלא דיברתי איתם 50 או 60 שנה".
ה-Rolodex של נתן עמוס לאחר עשרות שנים של חקר קולינרי. אבל היא מאמינה שיצירת קשרים אינטימיים יותר סביב אוכל יכולה להיות חזקה בדיוק כמו גילוי מסורות אוכל שלא הוכרו בעבר במקומות רחוקים.
"זה כל כך חשוב לילדים לדבר עם הוריהם וסביהם ולמצוא את העבר שלהם ואת דרכם לעתיד", אמרה. "אנחנו צריכים את החיבור. אחרת כולנו נהיה אותו דבר. ואנחנו לא רוצים להיות כולם אותו הדבר".
