ביתו של אדם הוא מבצרו, אך לפעמים המבצר נבנה מקירות זכוכית וחלונות רחבים. על הגבול בין רמת הגולן לאצבע הגליל, בין מרחבי טבע ירוקים ואופק פתוח, מתכנן ינון בן דוד בתים שמטשטשים את הגבול בין פנים לחוץ, בין הפרטי לציבורי, בין העבר לעתיד.
בעולם שבו דירות קופסה צפופות הפכו לנורמה עירונית, והמרחק בין השכנים נמדד בסנטימטרים של קיר גבס, בן דוד מציע אלטרנטיבה – תפיסה אדריכלית שצמחה בקיבוצים והתפתחה עם השנים, ועכשיו מתדפקת על דלתות הבתים במרכז הארץ. "הסוד כבר לא שמור רק לפריפריה," הוא מסביר, "אפשר להביא את הרוח הקיבוצית גם ללב תל אביב".
הקיבוץ עבר מהפכה. אם בעבר הבנייה הייתה אחידה, שוויונית ומינימליסטית, הרי שכיום התושבים החדשים מבקשים ליצור בתים מרווחים ומפנקים, המשלבים את הטבע שבחוץ עם הפנים תוך שמירה על המשפחתיות והקהילתיות. סגנון הבנייה כבר אינו אחיד ומוכתב מראש, אלא משקף את אופיים וצרכיהם האישיים של הדיירים, תוך התחשבות בקהילה ובסביבה.
הקיבוצים הופכים לרלוונטיים מתמיד, במיוחד לנוכח מצוקת הקרקעות ועליית מחירי הדיור שמרחיקים את חלום הבית הפרטי מהישג ידם של רבים. לכך מצטרפים יתרונות נוספים כמו חינוך איכותי, נוף פסטורלי ואורח חיים קהילתי – שילוב שמושך משפחות רבות מהעיר לקיבוץ, גם בימים אלו ואולי דווקא בגלל השינויים שהביאו איתם השנים האחרונות.
ינון בן דוד מסביר כי למרות השינויים, האדריכלות הקיבוצית נותרה מחוברת לערכי הסביבה, הקהילה והטבע: "כל משפחה מביאה את עולמה הפנימי אל תוך הבית, אבל האדריכלות הקיבוצית עדיין שמה דגש על השתלבות עם הנוף המקומי. הבית אינו אלמנט זר, אלא חלק אינטגרלי מהסביבה. כשאני מתכנן בית – בין אם בקיבוץ, בהרצליה או בסביון – אני מקפיד שהבנייה תתכתב עם הסביבה הקיימת. אני בוחן את השכונה, את חיי הקהילה, את הטופוגרפיה ואת הנוף – כי בסופו של דבר, זהו הלב של האדריכלות הקיבוצית".
לדבריו, המעבר של משפחות רבות מהעיר לקיבוץ נובע מהשאיפה לאיכות חיים גבוהה יותר – מרחבים פתוחים, טבע עשיר וחיי קהילה תומכים. אך דווקא בשל כך, הוא סבור כי יש להימנע מבנייה ראוותנית שאינה מתיישבת עם רוח הקיבוץ:
"אני מאמין בבית שמשתלב בטבע שסביבו, עם חללים מוארים וזרימה טבעית בין פנים לחוץ. האדריכלות בקיבוץ לא צריכה להיות מנוכרת או גרנדיוזית, אלא כזו שמכבדת את המקום ואת אופיו, גם אם אין מגבלות תקציב או מגבלות תכנוניות מצד הקיבוץ. המטרה היא ליצור בית שגורם לדייריו להרגיש חלק מהמרחב ולא נפרדים ממנו."
למעשה, ניתן לשלב את ערכי האדריכלות הקיבוצית גם בבתים בערים ובפרברים, כולל במרכז הארץ. רבים מבקשים כיום לשלב עקרונות של חיי קהילה, אורח חיים רגוע יותר, חיבור לטבע ותחושת מרחב – גם אם אינם גרים בקיבוץ בפועל.
"אפשר להביא את הקיבוץ גם למרכז. אני מתכנן בתים בערים וביישובים עירוניים שמשלבים אלמנטים מהאדריכלות הקיבוצית: פתחים גדולים שמכניסים את החוץ פנימה, חצרות פנימיות שיוצרות חוויית מגורים פתוחה, חומרים טבעיים, וזרימה בין חללי הבית והחוץ. כל אלה מייצרים אווירה רגועה ואותנטית שמחברת את הדיירים למרחב, גם אם הם נמצאים בלב העיר."
בן דוד מסביר כי העקרונות המרכזיים של האדריכלות הקיבוצית – אור טבעי, אינטגרציה עם הנוף, שימוש בחומרים טבעיים ותכנון שמתחשב בסביבה – אינם מוגבלים רק לבנייה בקיבוצים, אלא יכולים להוות השראה לתכנון בתים בכל מקום בארץ.
"אדריכלות היא לא רק מבנים – היא גישה לחיים. אפשר ליצור בית שמעניק את אותה תחושה קיבוצית בכל מקום, כל עוד לוקחים בחשבון את הקשר לסביבה, לטבע, לקהילה ולמשפחה. לא משנה אם הבית ממוקם בעמק יזרעאל או בתל אביב – אפשר לתכנן אותו כך שיישמרו בו הערכים האלו ושהוא ישרת את הדיירים בדרך הטובה ביותר."
האדריכלות הקיבוצית התפתחה עם השנים, אך הבסיס שלה נותר רלוונטי – גם בקיבוצים וגם מחוצה להם. ההבנה שהבית אינו רק מבנה אלא חלק בלתי נפרד מהחיים והסביבה, מאפשרת לתכנן בתים שמעניקים תחושת חיבור אמיתית, לא משנה היכן הם נמצאים.
