בדצמבר, החודש השלישי למלחמה, הגיעה נור למסירה כששמעה שאחיה הובא, פצוע קשה בהפצצה ישראלית.
"כמעט נשברתי כי לא ראיתי את המשפחה שלי במשך חודשים וחששתי שהם מסתירים את החדשות על מותו", היא נזכרה.
"רצתי דרך בית החולים, בצרחות, עד שהגעתי אליו. היו לו פציעות קשות בכל הגוף. בכיתי ללא שליטה".
אבל אחיה היה בחיים ולבסוף נרפא. הוא נפצע כשהבית הסמוך הופצץ, תקיפה שגרמה נזק כבד לבית שבו הם חוסים.
"כמו כל המשפחות, המשפחה שלי – הורי ותשעת האחים שלי – נאלצה לעבור ממקום למקום במהלך המלחמה", אמר נור.
לאורך כל הדרך היא עבדה קשה, רצתה להיות שם עבור האמהות העובדות, שרבות מהן מובאות לבד לבית החולים, בוכים ומיואשים כי איבדו את יקיריהם.
"נשים היו בוכות על מיטת הלידה, מספרות לנו על אובדן ילדיהן, בעליהם או משפחותיהן. זה משפיע מאוד על תהליך הלידה", הסבירה נור.
"רווחה פסיכולוגית חיונית לאם היולדת. היינו מנסים להציע תמיכה כלשהי. היינו מחבקים אותם או מדברים איתם, מנסים לנחם ולהרגיע אותם.
"אבל היו כל כך הרבה מקרים שזה לא תמיד היה אפשרי, במיוחד בחודשים הראשונים".
נור נזכר באישה אחת שנכנסה ללידה ביום שבו נהרג בעלה. בהלם, היא בכתה במרירות במהלך הלידה כשהיא התמודדה עם קבלת חיים חדשים לעולם שבו אביו של תינוקה נהרג זה עתה.
"זה היה סיטואציה קשה להפליא, וחסרנו לנו מילים לנחם אותה", נזכרה נור, והוסיפה כי האישה רעדה ללא שליטה לאורך כל הדרך, ולא הצליחה לווסת את רגשותיה.
היה לה תינוק שהיא קראה על שם בעלה ועזבה את בית החולים כשהיא מתלבטת איך היא תוכל לספק את צרכיו.
סדרנית מיהרה פנימה, קטעה את נור, עם יילוד בזרועותיה שנאבק לנשום. נור מיהר לעזור, וידא שהתינוק יציב ומחובר לחמצן.
לאחר שהמצב היה תחת שליטה, היא חזרה, אם כי היא קמה מדי פעם לבדוק מה מצב התינוק.
הלידות שבהן נפצעה האם בהפצצה, לפעמים זה עתה נשלפה מההריסות, היו אולי אפילו יותר קורעות לב, אמר נור.
"כשהפציעה היא בחלק האחורי של ראשה של אישה, הלידה הופכת מורכבת להפליא", נזכר נור. "אנחנו נאבקים למצוא לה עמדה ללדת בבטחה.
"המצבים האלה… לא היו בהכשרה שלי או בספרים שלמדנו," שיקף נור.
