היא אחת הזמרות האהובות והמוכרות בישראל, אייקון תרבותי שהפך מזמן לחלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי. אבל מאחורי החיוך הגדול והקול העוצמתי של אביבה אבידן, מסתתר סיפור חיים של מאבק בלתי פוסק: על הכרה, על פרנסה, ובעיקר על מקום בעולם. בגיל 72, כשהיא עדיין מופיעה על במות ומרגשת קהל, היא מתפנה לשיחה גלויה עם אבי שושן בפודקאסט של "מעריב" ומדברת על הכל.
על תחושת הדחייה כנערה צעירה בלהקת פיקוד דרום, על השנים שבהן התפרנסה כזמרת חתונות כדי לגדל שלושה ילדים, על המשכנתא הכבדה שליוותה אותה במשך 30 שנה ועל התקווה למצוא אהבה חדשה. "המהות שלי הייתה להיות אמא", היא אומרת ומוסיפה כי "לא חלמתי להתפרסם, אבל החיים דחפו אותי".
אביבה, את בת 72, נראית מיליון דולר. את מרגישה ככה?
"אני מרגישה צעירה יותר, גיל זה רק מספר. אבל אני לא חושבת שאני יפה, גם לא היום. אני חושבת שאני נראית טוב, אבל יופי זה בעיני המתבונן. כשאת צעירה, את לא תמיד יודעת להוציא את היופי הפנימי החוצה. אני חושבת שרק בלהקה הצבאית התחלתי ללמוד לאט לאט איך לעשות את זה".
את מדברת על זה שהיום את מרגישה טוב עם עצמך, אבל שנים הרגשת כמו "הברווזון המכוער".
"נכון. כשהייתי צעירה, לא חשבתי שאני נראית טוב. תמיד היה לי גוף יפה, עשיתי ספורט, אבל לא חשבתי שאני יפה. היו יפות ממני בכיתה ובשכבה, אני הייתי פחות. לא ידעתי איך להתלבש, איך להתאפר. במערכון שעשינו בלהקת פיקוד דרום, התפקיד שלי היה 'הילדה המכוערת'. נתנו לי את התפקיד הזה כדי לשים את החותמת. גם אחי, משה, היה קורא לי 'ארתה פרנקלין' בגלל שהייתי שחומה. זה לא הגיע מרוע, זה פשוט נבע מחוסר ביטחון פנימי שלי".
אחרי הצבא, היית אמורה לפרוץ עם להיט שכתב לך שלמה ארצי, אבל אז הגיעה מלחמת יום הכיפורים.
"כן, שלמה בחר בי לשיר את השיר שלו, הוא הגיע למקום השלישי במצעד הפזמונים בגלי צה"ל. באותה תקופה, מי שיצא מלהקה צבאית עם להיט כזה היה הופך לכוכב בן לילה. אבל איך שהשיר הגיע למצעד, פרצה המלחמה והכל נעצר. פיצלו אותנו לצוותים, ירדנו להופיע בסיני מול חיילים שהגיעו גמורים מהקרב. היינו שרים להם מאחורי טנקים, זה היה הזוי. באותו רגע לא חשבתי על הקריירה, המצב במדינה היה הדבר היחיד ששינה".
ואז, כדי להתפרנס, הפכת לזמרת חתונות.
"נכון. עברתי לגור בתל אביב עם חברה, ההורים שלי הרשו לי, והייתי צריכה להתפרנס. אז בין הפקה להפקה, הופעתי בחתונות במשך כארבע שנים. שם באמת צמחתי. התזמורת הייתה של אשכנזים, אז למדתי לשיר ביידיש, ברומנית, ברוסית, בכל השפות. הייתי מופיעה ארבע שעות על הבמה, מנחה את הערב, מקבלת את החתן והכלה. זה היה בית הספר הכי טוב למוזיקה שיכולתי לבקש. בזכות השנים האלה, אני יודעת היום להופיע מול כל קהל ולהתאים את עצמי. אני יכולה לשיר לקשיש בבית אבות ביידיש ולמחרת להופיע בחתונה מרוקאית".
הפריצה הגדולה שלך הגיעה בגיל 37, עם "יהיה בסדר". איך זה קרה?
"חברתי הטובה, ציפי מור, חזרה מארצות הברית עם קלטת. אחיה, אבי מוסקוביץ' ז"ל, כתב שיר והיא אמרה לי: 'אביבה, שמעתי אותך שרה זוהר ארגוב וחיים משה בחתונות, את יכולה לשיר מזרחית. את צריכה להקליט את השיר הזה'. היא הייתה הראשונה שנתנה לי את 'יהיה בסדר' ואמרה לי שאני יכולה להיות זמרת מזרחית. בעלי דאז, יקי, שמע את השיר ואמר 'נכנסים להקליט'. הוצאנו אותו לרדיו וזו הייתה תחילת הקריירה שלי".
ואז הגיע "פרי גנך", שהפך לאחד ההמנונים הגדולים של השכול והזיכרון בישראל.
"הגעתי ליוני רועה כשהיה לי כבר את 'יהיה בסדר'. עבדנו על אלבום שלם, וכשסיימנו, המפיק אביגדור בן מוש אמר: 'חסר לי שיר אחד לנשמה'. יוני התחיל לנגן את 'פרי גנך', שהוא שמר במגירה ולא התכוון לתת לי אותו. הוא רצה לתת אותו למישהו מוכר ומפורסם. יקי, בעלי, ישב לו על הווריד ולא ויתר. הקלטתי אותו לבד, אבל השיר לא הצליח כל כך. דן שילון אפילו סירב שאשיר אותו בתוכנית 'במעגל'. במסיבת ההשקה של התקליט שלי, אלי לוזון היה בקהל. כששרתי את השיר וירדתי לקהל, נתתי לו את המיקרופון בפזמון. הוא פתח את המנועים. למחרת, בן מוש הכניס אותנו לאולפן והקלטנו את הדואט, והשאר היסטוריה".
את מצליחה עדיין, כשאת שרה אותו היום בהזכרות, להתחבר למשמעות?
"ברור. אני נחנקת. אתה יודע כמה פעמים שרתי אותו עכשיו בהזכרות לחיילים? לשיר ולבכות זה קשה נורא ביחד, כי אם אני אתחיל לבכות, לא יצא לי קול. אז אני מתאפקת, אבל לפעמים יורדת דמעה".
אחרי ההצלחה הגדולה התגרשת, ונשארת לבד עם שלושה ילדים וקריירה לנהל.
"הבנתי שאני יכולה לסמוך רק על עצמי, אבל זה גם קללה, לא רק ברכה, כי הפכתי לקונטרול פריק. הייתי חייבת שהכל יהיה תחת הפיקוח שלי. אני סגרתי את ההופעות, הוצאתי חוזים, וידאתי שהנגנים יגיעו בזמן. הרמתי בעצמי את ציוד ההגברה כשהיה צריך. בניתי את עצמי בשנים הקשות האלה. כל הזמן הייתי במצב הישרדות".
אחד המאבקים הגדולים שלך היה כלכלי. במשך 30 שנה שילמת משכנתא מאוד כבדה.
"נכון. כשהתגרשתי, הבית כולו היה משכנתא. החזר של 8,000 שקל בחודש במשך 20 שנה, ואז פרסתי לעוד 10 שנים בהחזר של 5,000 שקל. היו חודשים קשים שהייתי במינוסים, ואבא שלי והמשפחה עזרו לי. אבל עוד חודש אני סוף סוף מסיימת. בגיל 72, אחרי 30 שנה, אני משוחררת. אני הולכת לנשק את הקירות. סוף סוף הבית שלי. זה ביטחון, זו נחלה".
את עדיין פנויה לאהבה?
"כן, למה לא? אבל זה חייב להיות מושלם. אני לא הולכת לגור ביחד, אני רוצה קשר של פאן. חברות טובה, צחוקים, קאדלינג. הוא חייב להיות מסודר כלכלית, לא כדי שיפרנס אותי, אלא כדי שנוכל לבלות יחד, ללכת למסעדות, תיאטרון, לטוס לחו"ל. והגיל? שיהיה צעיר ממני ב-10 שנים לפחות. אני צעירה ברוחי, אני לא נראית ולא מתנהגת כמו בת 72".
כשאת מסתכלת אחורה על מסך חייך, מה את רואה?
"וואו. אני רואה שעשיתי קפיצה אדירה מהמקום שממנו באתי, ילדה טובה ירושלים. יש לי את הבית, את הילדים, את הנכדים, את הקריירה. אני ממשיכה להופיע, והיום אני מקבלת הכרה ואהבה יותר מאי פעם. אין צעד שאני הולכת ברחוב ולא מחבקים אותי. יש לי עוד חלומות, לשחק בסרטים, בסדרות. אני לא מפחדת מהזקנה, רק ממצב שבו המוח שלי יהיה מוגבל. אבל אני לא חושבת על זה. אני אופטימית. כמו בשיר, אני מאמינה שתמיד יהיה בסדר, וזה מה שמחזיק אותי כל השנים".
