עמדה מחוץ לביתה במחנה הפליטים ג'נין בגדה המערבית הכבושה, סג'ה בוואקנה מצאה את עצמה בנקודה מוכרת – אותה נקודה שבה אביה נורה ונהרג על ידי כוחות ישראליים כמה שנים קודם לכן.
הפעם היא חיכתה לקצין צבא ישראלי שיאותת שהגיע הזמן שהיא תתחיל ללכת לכיוון בית החולים הראשי בעיר לאחר שנאלצה לצאת מביתה, חמישה ימים לאחר שחיילים ישראלים – מגובים במסוקים ומזל"טים – השיקה חדישה של 10 ימים לתוך ג'נין.
השעה הייתה 01:00, והיא הייתה עם אמה בת ה-60, שתי אחיותיה, גיסתה ההרה ואחייניתה הצעירה.
מלבד תיק קטן עם הדברים החיוניים של הילדים, לא היה להם אלא הבגדים על הגב.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שפשטו על בית משפחת בוואקנה, וגם לא הפעם הראשונה שהמחנה הותקף. אלא שהפלישה האחרונה הזו, שהחלה לפני כמעט שבוע ונמשכה עד נסיגת הכוחות הישראליים ביום שישי, הייתה האינטנסיבית ביותר; שכונה על ידי תושבי העיר "רעידת אדמה".
לפחות 34 פלסטינים נהרגו במהלך המבצע האחרון הזה, שכוון גם לטול כרם ואזורים אחרים בצפון הגדה המערבית, במקביל למתקפה המתמשכת של ישראל על רצועת עזה הנצורה והמופגזת.
דחפורים של הצבא הישראלי קרעו חלקים גדולים של ג'נין, שנותרה במצור במשך יותר משבוע, והרסו רחובות ומבנים שלמים. למרות שחיילי צבא ישראל עשו זאת מאז נסוג, התושבים חוששים שחיילים יחזרו לאחר שעברו זמנית למחסומים צבאיים מסביב.
"בדרך כלל לוקח לנו 10 דקות להגיע לבית החולים ברגל, אבל בגלל שהלכנו לאט, עם הידיים באוויר, והרחובות נפגעו – זה לקח לנו הרבה יותר זמן", אמר בוואקנה, בן 29, לאל-ג'זירה.
נצור, ואז נעקר
באווקנה ושישה מבני משפחתה היו מתחבאים במטבח שלהם מאז החלה הפלישה ב-28 באוגוסט. זה היה המקום הבטוח ביותר בביתם בן ארבע הקומות בלב מחנה הפליטים ג'נין, הרחק מחלונות גדולים ומצלפים ישראלים שהוצבו בחוץ.
משלא יכלו לעזוב, הם הקיצבו מזון, מים ותרופות כשהם לכודים בביתם.
חמישה ימים לתוך הפשיטה, קבוצה של חיילי צבא ישראל נכנסה פנימה לאחר שבילה שעה בירי כדורים חיים לעבר הבית וסביבתו.
"במהלך הירי, היינו דחוסים בפינה של המטבח שלנו, מוערמים אחד על השני", אמר בוואקנה, ותיאר את הירי כ"רועש ומוגזם".
"יכולנו לשמוע קולות של פיצוצים ואנשים צורחים", אמרה.
כולם היו מתוחים, ניסו לדמיין ולהתכונן לכל תרחיש אפשרי שיבוא בעקבות הכניסה הזו לבית.
"וידאנו שהילדים לבושים והנעליים שלהם. אמרנו להם שאנחנו עומדים לעזוב כי ציפינו שהם יתפרצו בכל רגע", אמר בוואקנה.
"הם פחדו והחזיקו אותנו בחוזקה. הרגליים שלהם רעדו עד כדי כך שהם לא יכלו ללכת", אמרה.
כשהם נכנסו לבית בסביבות השעה 22:00, הם הגיעו "במספרים שלא יאומנו, והחלו לחפש בכל חדר עם כלבים", נזכר בוואקנה.
"הם הגיעו עם מים ואוכל, מספיק כדי להחזיק ימים", אמרה והוסיפה כי ברור שהם הולכים להשתמש בבית כ"בסיס צבאי".
כשלוש שעות לאחר מכן, התעמת מולם קצין צבא ישראלי שהורה להם לעזוב. בוואקנה סירבה ואמרה שזה לא בטוח מדי עבור הילדים כי הרחובות היו הרוסים וללא חשמל.
"הוא אמר לנו, 'נצטרך לנעול אותך בחדר'. וזה בדיוק מה שהם עשו אחרי שהחרימו את הטלפונים שלנו", נזכר בוואקנה.
ישבו בחדר סמוך לאולם הראשי של הבית, הנשים כולן תהו כמה זמן הן עומדות להיסגר.
כ-45 דקות לאחר מכן, חייל אחר פתח את הדלת ואמר למשפחה לעזוב.
"שאלתי שוב אם הם יכולים להבטיח את שלומנו ללכת לבד, בחושך, והשוטר אמר שכן. אז כמובן, לא הייתה לנו ברירה", אמרה.
"עזבנו, ולא נתנו לנו לקחת איתנו דבר אחד. לא היה לנו אוכל, לא מים, לא בגדים, לא כסף".
בהגיעו לבית החולים הממשלתי בג'נין, הבין בוואקנה במהירות שמצבם דומה למשפחות רבות אחרות שגם הן נאלצו לעזוב את בתיהן ובסופו של דבר הגיעו לבית החולים.
לא הייתה שום דרך לדעת מה קורה כמו הפסקות חשמל והיעדר גישה לאינטרנט הקשה על מעקב אחר מה שקורה ברחבי המחנה ובחלק המזרחי של העיר ג'נין.
עיר 'מושמדת'
לדברי בוואקנה, גם משפחות "מבוהלות" שנתקלה בהן בבית החולים ברחו "בלי כלום, אפילו אגורה בכיסים".
"אלה שהגיעו לפנינו ישנו במחלקת יולדות למעלה", סיפרה בוואקנה.
לדבריה, "נדיר לראות משפחה שלמה ביחד", שכן צעירים וילדים רבים – במיוחד צעירים המועדים להתעללות ולמעצרים על ידי חיילים ישראלים – ברחו מהמחנה לאזורים סמוכים כשהמבצע החל.
כשהשמש עלתה, אנשים התחילו להגיע בכמויות גדולות ומשפחות "מילאו את החצר" של בית החולים, אמר בוואקנה.
ארגוני זכויות, כולל אמנסטי אינטרנשיונל, הזהירו שעם פלישות אלה, עקירה כפויה היא בלתי נמנעת.
אמנסטי גם ציינה כי חלה "עלייה מחרידה" בכוח הקטלני של כוחות ישראליים נגד פלסטינים בגדה המערבית.
ראש עיריית ג'נין, נידאל אל-עובידי, הסכים.
"הפשיטות והפלישות מתרחשות כבר כמה שנים, אבל הן עלו בתדירות ובעוצמתן בעקבות ה-7 באוקטובר – וכך גם ההרס שמגיע עם כל פלישה", אמר אל-עוביידי לאל-ג'זירה.
הוא תיאר את הפלישה האחרונה כ"רעידת אדמה" שזעזעה את ג'נין ומחנה הפליטים שלה.
"אנחנו רואים דחפורים של הצבא סוחפים את רחובות העיר, הורסים תשתיות, צינורות מים ומערכות ביוב. אנו רואים ירי מופנה לעבר קווי טלפון וחשמל", אמר אל-עובידי.
"אנחנו רואים הרס של מתקנים ציבוריים כולל בתי ספר, מגרשי משחקים ועסקים. וכמובן הרס של הרבה מאוד בתים – באופן מלא או חלקי", הוסיף.
כ-70% מג'נין "הושמדו", אמר אל-עובידי.
לדבריו, משפחות בכ-120 בתים נאלצו לברוח. בתים רבים נהרסו באופן חלקי או מלא.
ביתו של בוואקנה הוא אחד מהם. כשחזרו לבדוק את בית משפחתם ביום שישי, אמר בווקנה שחיילי הצבא הישראלי "הפכו את הבית על פיו" לאחר שהשחיתו אותו ללא הכר.
הדלת הראשית שבורה, חלונות בבית מנופצים, גם רהיטים כולל מיטות שבורים. חיילים ישראלים ציירו על הקירות ועל תמונות של אביו ההרוג של בוואקנה.
"כל פינה בבית נזרקה לאשפה. נעשה שימוש לרעה במכשירי המטבח שלנו. ייקח שבועות כדי להפוך את המרחב הזה למגורים שוב", אמרה.
כמה בתי משפחה סבלו אפילו יותר. אל-עובידי אמר כי "עשרות בתים הושחתו עד היסוד".
יותר מ-100 חנויות ובתי עסק נהרסו, במיוחד אלה בכיכר המסחרית של ג'נין.
סרטונים שאומתו על ידי סוכנות בדיקת העובדות של אל-ג'זירה, סנאד, מראים דחפורים של הצבא הישראלי הורסים עסקים מקומיים ומבני מגורים בג'נין.
אל-עובידי אמר כי העירייה פועלת לתיקון חלק מצינורות המים וקווי החשמל באזורים מסוימים, במיוחד אלו הקרובים לבית החולים.
אבל, זה היה "מאוד מאתגר עם הנוכחות הכבדה של כוחות ישראליים, שירו לעבר המכונית שלי אישית, ולעבר משאיות החשמל", אמר אל-עוביידי.
לא יכול לעזוב
אגודת הסהר האדום הפלסטינית (PRCS) אמרה כי הצוותים שלה מתמודדים גם עם קשיים להגיב לאנשים שנלכדו בג'נין ובמחנה הפליטים שלה, כאשר כוחות ישראליים חסמו את תנועתם. לרבים היו חסרים במזון, מים, פורמולות לתינוקות ועוד.
חיילים ישראלים התרחקו מהכיכר המסחרית בלב המחנה והכריזו עליו כ"אזור צבאי סגור", אמר העיתונאי המקומי עמאן סילאווי לאל-ג'זירה.
עיתונאים מקומיים עמם דיברו אל-ג'זירה אמרו שרק חלק קטן מ-12,000 תושבי המחנה הצליחו לברוח מאז החל המבצע. אלו שברחו יצאו לאזורים בפאתי העיר, או לאזורים במחנה המרוחקים מהמקום שבו התרכזו העימותים.
בעוד עשרות בחלק המזרחי של המחנה, כולל בשכונת א-דמג' הראשית, נאלצו לצאת על ידי חיילים ישראלים, "אלפי משפחות אחרות נשארו במחנה", אמר סילאווי.
הסיבה לכך היא שהם לא היו מסוגלים לצאת בשלום, או שפשוט אין להם את האמצעים לעשות זאת, אמרה.
"אנחנו מאבדים תקווה"
ההתקפות הישראליות על ג'נין אינן חדשות כמעט.
ג'נין הייתה מוקד לפלישות צבאיות ישראליות פעמים רבות בעבר, מאז ה- האינתיפאדה השנייה שהתפרץ בשנת 2000.
במהלך ההתקפות הללו, כוחות ישראליים הורסים לעתים קרובות שכונות שלמות, בטענה שהם מאכסנים לוחמים פלסטינים.
גם ללא פלישות אלה, התנאים במחנה נואשים, אומרים עובדי הסיוע. שיעור האבטלה גבוה והעוני משתולל, על פי האו"ם.
למרות האתגרים הרבים שבפתח, אל-עובידי אמר כי תושבי ג'נין תמיד היו "איתנים" מול "התוקפנות" הישראלית.
כמו רבים אחרים, בוואקנה אמרה שיש לה תקווה שמשפחתה תחזור לביתם לאחר שיקום. היא שימשה את החיילים הישראלים כ"בסיס" כשעזבו, היא אמרה, והוסיפה כי היא הייתה המומה, אך לא מופתעת מהיקף "הנזק המכוון" שנגרם לביתם ולחפציהם.
"אנחנו מאוד מאוד עייפים", אמרה. המשפחה, השוכנת כעת בבית זמני בפאתי ג'נין, תצטרך שוב לתקן נזקים גדולים ולשלם מחסכונותיהם כדי לעשות זאת.
"היקף ההרס, האובדן והפחד מהלא נודע הוא הדבר שאני הכי מודאג ממנו", אמרה. "אנחנו מאבדים תקווה לחדש כל דבר שדומה לחיים רגילים כי המחנה לא מקבל שום סוג של תמיכה".
