אני אמא לילדה בת 3 וחצי, שלאחרונה משהו השתנה מאוד בגישה שלה. כל דבר שמבקשים ממנה לעשות הופך למלחמה. זה מתחיל משעות הבוקר, כשהיא מושכת את הזמן בצורה אינסופית, ונמשך לשעות אחר הצהריים ולשעת השינה. אני מנסה לגרום לה להגיב אחרת, אבל זה נגמר בחיכוך.
אפילו כשאני מבקשת ממנה משהו פשוט, כמו לסדר את הצעצועים שלה, היא מגיבה בצורה לא פרופורציונלית וכועסת על זה שביקשתי ממנה משהו בכלל. הייתי רוצה לקבל כלים שיסייעו לי, לפחות בבוקר, כדי שאוכל לעזור לה לבצע משימות שצריך בלי ללכת לאיבוד.
“את מתארת פה את שני הדברים הכי שכיחים שילדים עושים: משיכות זמן, ומאבק. היא מושכת את הזמן עד שהיא ניגשת לשטוף פנים, עד שהיא מסיימת לנעול נעליים, עד שהיא עונה לך. והיא נוגעת במה שלא צריך, היא עושה דווקא. מדובר בשתי האסטרטגיות השכיחות בקרב ילדים, שמפעילות את המבוגרים סביבם".
"למה הכוונה? לפי מה שאת מתארת, את כאילו עובדת אצל הילדה הזו. ואת צריכה לשנות את זה. גשי לילדה המתוקה, ותראי לה את השעון. תגידי לה שבכל רגע שהמחוג יהיה על מספר אחר היא צריכה לסיים משימה אחת מהמשימות שהיא עושה בבוקר. נניח, להתלבש, לנעול נעליים, לשתות תה וביסקוויט. ושאם היא לא תהיה מוכנה, את פשוט תיקחי אותה כמו שהיא, כי את ממהרת לעבודה".
"שימי את הבגדים שלה בשקית, ושאחת הגננות תלביש אותה. הביאי בחשבון שברגע שאת אומרת את זה, עלייך לעמוד מאחורי המילים שלך, כי היא תנסה אותך. בכל מה שקשור לסידור הצעצועים שלה בבית, תגידי לה שבגלל שאת צריכה לסדר אחריה לא יהיה לך כוח לספר לה סיפור לפני השינה, ושכדאי שהיא תזכור את זה כשהיא לא מסדרת את הצעצועים".
"מבחינתי, תגידי לה את זה בבוקר, כשאת מביאה אותה לגן, או כשאת מחזירה אותה הביתה. להגיד פעם אחת וזהו, מובן שבשקט ובנעימות. זה לא שאת לא מספרת לה סיפור כי זה עונש – את לא מספרת לה סיפור כי את עייפה, כי אחרי יום עמוס שלך את צריכה לסדר את כל הצעצועים שלה".
"נכון שתלך לישון שם ילדה בוכה, שלא מבינה למה במקום שאמא תבקש ממנה פעם אחר פעם להרים את הצעצועים, היא פשוט מסדרת את הצעצועים שלה, ואז גם אומרת לה 'לילה טוב' יפה, בלי לספר סיפור. מובן שאם הילדה תשאל למה, אל תזכירי שוב את עניין הצעצועים. היא תעשה את החיבור בעצמה. הילדים חכמים – זו העוצמה של החיים, של הסקת המסקנות, של להבין לבד מה כדאי לי ומה לא כדאי לי”.
אני אמא לשלושה ילדים. בני האמצעי, בן 4 וחצי, הוא ילד עם סף תסכול נמוך מאוד. הייתי מגדירה אותו אפילו כילד עצבני, כמעט קרבי, שהכל אצלו הולך בכוח. בחודשים האחרונים שמנו לב שהוא לא מוכן לאכול, וגם אם אני אכין לו את האוכל הכי טעים, שהוא הכי אוהב, הוא מיד יגיד שהוא לא רעב ויברח לחדר. כשאני אומרת לו שאם הוא לא יאכל הוא לא יקבל חטיף אחר כך, הוא מתחיל לבכות ולהשתולל. איך לדעתך אוכל לסייע לו להרגיש טוב יותר?
“ממה שאת מתארת, הרושם הוא שמדובר בבעיות בוויסות החושי. בעיות אלה מתבטאות במגוון רחב של אופנים: לעיתים יש קשיים במגע, ולכן ילדים ממש מתלוננים על תוויות החולצה או סוג הגרביים. לעיתים יש לילדים עם בעיות בוויסות חושי קושי רב עם ריחות ומרקמים מסוימים. זה יבוא לידי ביטוי באכילה שלהם".
"אפשרות נוספת היא קושי רב עם קולות ורעשים מסוימים, שאותם קשה לילדים אלה לשמוע, ואפילו קושי עם אנשים מסוימים. חשוב לזכור שילדים רעבים אוכלים. אם הוא לא אוכל איתכם, גם כשאת מגישה לו את המאכלים שהוא הכי אוהב, כנראה יש כאן משהו עמוק יותר. התפקיד שלך הוא להוציא את הדפוסים המלחמתיים מהילד הזה, והדרך לעשות את זה היא לא באמצעות מלחמה. אני ממליצה בחום על הדרכה הורית, ומעבר לזה, כדאי מאוד לפנות לרופא שישלים בינתיים את התזונה שלו באמצעות תוספי מזון כאלה ואחרים”.
