בר אליאס, לבנון – כשישראל החלה להפציץ שטיחים בלבנון בסוף ספטמבר, שיפה נאבקה לנחם את שלושת ילדיה הקטנים.
הבכור שלה, רנים בן ה-12, היה כל כך מבוהל שהיא לא יכלה לאכול או לישון. היא התייפחה במשך כל הלילה כשמטוסי קרב ומזל"טים ישראלים רעמו וזמזמו מעל ביתם, אמרה שיפה, מצטופפת באבאיה השחורה שלה.
ישבה על כיסא פלסטיק, היא דיברה עם אל-ג'זירה כשרנים לידה, בעוד שני ילדיה האחרים שיחקו מאחוריהם.
כשהוא רוכן קדימה, שיפא סיפר כי ב-25 בספטמבר הפציצה ישראל את הבניין מול ביתם בעלי אל-נהרי, כפר בעמק הבקעה בלבנון, כ-35 ק"מ (25 מייל) מהבירה ביירות.
הפיצוץ ניפץ את הזכוכית בדירתה של שיפא והעיף את הדלתות מהצירים שלהן.
משפחתה שרדה, אבל לשכניה ולקרוביה לא היה מזל.
"הכרנו את הקדושים: איבדנו את דודי ומשפחתו, את השכנים שלנו ואת ילדי האחים שלי", אמרה שיפא, בת 40, לאל-ג'זירה.
"כולנו רצינו לבדוק (אם מישהו שהכרנו שרד) מהשכנים והקרובים שלנו, אבל (בעלי) ואני החלטנו לקחת את הילדים ולברוח מיד", אמרה לאל-ג'זירה.
דפוס של נדיבות
שיפה, בעלה בילאל ושלושת ילדיהם הגיעו לבר אליאס "במקרה" לאחר שעברו בכמה כפרים.
לדברי שיפא, הם פשוט עקבו אחר מאות עקורים שנמלטו לכיוון העיירה המוסלמית הסונית הגדולה בעמק הבקעה.
שם הם מצאו מקלטים שנפתחים ותושבים תורמים חפצים אישיים לעולים חדשים.
הנדיבות לא הפתיעה, לבר אליאס יש היסטוריה של קבלת פליטים.
לפי נתוני סוכנות הפליטים של האו"ם (UNHCR), 31,000 עד 45,000 פליטים סורים התיישבו בבר אליאס לאחר שנמלטו ממלחמת האזרחים בארצם, שפרצה ב-2011 לאחר שממשלת סוריה דיכאה התקוממות עממית.
לעומת זאת, האוכלוסייה הלבנונית בעיירה מונה בין 60,000 ל-70,000.
עַכשָׁיו, אלפי אנשים מהלב השעים של לבנון – אזורים שבהם קבוצת חיזבאללה שואבת את רוב תמיכתה – מצאו ביטחון ותמיכה בבר אליאס.
למרות הפסקת האש שנכנסה לתוקף ביום רביעי בבוקר, ייתכן שעשרות – אפילו מאות – אלפי אזרחים לא יוכלו לחזור הביתה עקב הרס מכוון של כפריהם ואורח חייהם.
המשמעות היא שבר אליאס עשוי להיות בית חדש למשך חודשים – או שנים – עד שהעקורים יוכלו לחזור לאדמותיהם ולבנות מחדש את חייהם.
"חובה מוסרית"
משפחתה של שיפא התיישבה בבית הספר הפרטי אל-אמין שהוסב למקלט זמן קצר לאחר שישראל הסלימה את מלחמתה בלבנון.
"עזרה לאנשים היא החובה האתית, ההומניטרית והדתית שלנו", אמר המורה הראשי בילאל מוחמד אראג'י לאל-ג'זירה במשרדו.
בר אליאס, לדבריו, מארח כ-5,850 עקורים חדשים, נתון שקיבל מהעירייה המקומית. מתוך מספר זה, כ-190 נמצאים בבית הספר שלו.
שיפה ומשפחתה אומרים שנוח להם כאן ומטופלים יפה.
*עלי, קירח נמוך קומה עם זיפים אפורים, גם הוא חוסה באל-אמין ומדבר מאוד על כמה מסבירי פנים אנשים בבר אליאס ובבית הספר אל-אמין הם.
בן 65 נמלט לראשונה עם אשתו מהמחוז הדרומי של נבטי בספטמבר.
הוא אמר לאל ג'זירה שהיה לו בית גדול ועבודה קבועה כמוכר רכב.
אבל כשהמלחמה הסלימה, הוא חיפש מקלט אצל דודתו, שהתגוררה בכפר סמוך. הוא, אשתו ומשפחתה של דודתו כולם ברחו שוב שלושה ימים לאחר מכן.
"שמעתי (מהשכנים) שיומיים או שלושה אחרי שברחנו, הבית של דודתי הופצץ", אמר.
המשפחה המורחבת פנתה תחילה לצ'טורה, מרכז תחבורה בעמק הבקה, בתקווה למצוא עזרה. שם שמע עלי שבר אליאס מקבל משפחות עקורים.
כפרים אחרים היו פחות מסבירי פנים מחשש להיות מותקפים על ידי ישראל על "אירוח פעיל חיזבאללה", הצדקה שבה השתמשה ישראל לאחר שהפצצה בתים בכל רחבי לבנון.
אראג'י לא מבין את הפאניקה. "הסכנה נמצאת בכל מקום, לא רק בבר אליאס. (ישראל) היא האויב שלנו. מי יודע (היכן) הם יפלשו או יפגעו בשלב הבא? אף אחד לא יודע", אמר לאל ג'זירה.
מתח וחגיגה
בעוד בר אליאס פתחה את זרועותיה בנדיבות לנזקקים, אין לה את המשאבים לטפל בכולם ללא הגבלת זמן.
חוסר התמיכה מהממשלה – המסתחררת ממשבר כלכלי חריף – וקבוצות סיוע מובילים לסכסוכים קטנים בין משפחות עקורים, לדברי זינב דיראני, עובדת סיוע מקומית ב-Fale, ארגון פמיניסטי עממי בלבנון.
היא הוסיפה כי חלק ממשפחות עקורים מבודדות יותר מבחינה חברתית מאחרות, מה שמוביל לחיכוכים ולמריבות.
"מי שגר בעבר בדרום (יכול להיות) שונה מאלה (שבאו) מהצפון. יש הבדלים באופן שבו הם עשויים להתמודד עם בעיות משפחתיות… וחלקם לא מאפשרים לילדיהם להכיר ולראות אנשים חדשים", הסביר דיראני.
רַבִּים משפחות עקורים חוגגות כעת את החדשות על הפסקת אש והסיום הפוטנציאלי למלחמה בארצם, אמר אראג'י.
הוא אמר לאל-ג'זירה שכמה משפחות כבר עזבו את בית הספר שלו כדי לחזור לכפריהן והוא מצפה שיותר יעזבו בימים הקרובים.
"תודה לאל, האנשים כאן כל כך שמחים עכשיו", אמר.
"כולם יוכלו כעת לחזור לבתיהם, ברוך ה'".
שמו של עלי שונה עקב בקשה לאנונימיות
