נתחיל מהכותרת. לאורך ההיסטוריה של אומנות הסטנדאפ, עיתונאים עושים את המהלך הנבזי של לקחת שורה אחת מהמופע, מנותקת מהקונטקסט של הבדיחה, ולעשות ממנה קליק בייט שיעורר סערה בקרב הקוראים ויגרום עוול לאמן. במקרה של עידו קציר, סגנון ההומור שלו הוא מאוד ברור – נונסנס, כלומר אין קונטקסט. לכן, לגשת עם סגנון הומור זה לנושאים רגישים זאת פרקטיקה בעייתית, כי אם אין לך איזה טוויסט שנון או סאטירה להציע, אלא אתה אומר את הדברים רק בשביל לצאת פרובוקטיבי – זה לא להיות קומיקאי, זה להיות טרול. על כן, הכותרת היא עונש.
כשראש מדור תרבות של "מעריב" הציע לי ללכת לסקר את אחד המופעים בפסטיבל "אתנחתא" והחל להקריא את שמות האומנים, עצרתי אותו ברגע שהוא אמר את שמו של קציר ובלי לחשוב פעמיים – לא היה לי שום ספק שזה האיש שבא לי לראות. פרץ של נוסטלגיה שטף אותי והחזיר אותי משהו כמו עשור וחצי אחורה, אז קמה בישראל סצנת קומדיה אלטרנטיבית, אחוז לא מבוטל ממנה בסגנון נונסנס.
רואי כפרי היה הסנדק של המהפכה הזאת, שהחל את פועלו עוד ב-2006. בהמשך, הצטרף אליו ניב מג'ר ונוצרו "ניצה ולחם" ו-"חתולונובלה". זה נמשך עם "טלוויזיה מהעתיד", לה היו שותפים לא מעט נציגי הסצנה. ערבי "הסטנדאפ המיותר" רצו ברחבי תל אביב, תמיר בר, תם אהרון ותום יער צמחו באותה התקופה וגם עידו קציר, הצעיר שבחבורה (גילוי נאות – שנינו בדיוק באותו הגיל, ילידי 92'), צץ לו לאוויר התודעה, עם יכולת לומר את הדברים הכי שטותיים, עם הגשת ה-Deadpan אולי הקטלנית ביותר מכולם.
בחזרה לדצמבר 2024. הסצנה התפוגגה וחבריה התפצלו לכיוונים שונים, חלקם למחוזות המיינסטרים (גיתית פישר, תם אהרון ותמיר בר), חלקם לדרך מסחרית יותר (רואי כפרי), חלקם לקריירת משחק רצינית (ניב מג'ר) ועניין אותי לראות מה נפל בגורלו של עידו קציר. מסקירת הוויקיפדיה שלו, גיליתי שהוא היה שותף לכתיבה של חברי החבורה ההיא – ל"זאת וזאתי" של פישר, ל"טלוויזיה מהעתיד", מספר סדרות של יער ול"פעם בשבוע עם תם אהרון". הוא גם כתב ל"מופע של שאולי" של אסי כהן, עשה פינות אצל טייכר וזרחוביץ' ויצר קמפיינים קומיים למפעל הפיס. השנה, הוא שיחק ב"ברלין בלוז" לצד זוגתו שירה נאור והוציא אלבום קומי תחת דמות של זמר פורטוגזי משנות ה-70. לצד כל אלו – יצר מופע סטנדאפ מקורי משלו.
רזומה לא רע. התרגשתי קצת לראות את קציר מודל 2024. בכניסה למופע, קיבלתי ווייב טוב מהקהל שלו – הרבה סוודרים, הרבה חולצות גולף ומשקפיים מעוצבות, הרבה בנים עם תלתלים ובנות עם פוני. אך תוך עשר דקות מתחילת המופע, גיליתי מהר מאוד את האמת המאכזבת – עידו קציר לא השתנה, או יותר נכון לא התפתח, אפילו במילימטר בעשור שעבר מאז שעלה לתודעה.
הומור נונסנס, ללא מבנה, ללא פאנצ'ים מתוחכמים, ללא סאטירה או מחשבה פילוסופית מאחוריו – בדיוק כמו שהקהל האדוק שלו, שנפל מסביבי מצחוק, אוהב. את מעריציו הנאמנים קציר צבר בצדק רב, מכיוון שאין אף אחד שבישראל שעושה סטנדאפ כמוהו. בדגש על ישראל.
אחד הקטעים היה נאמבר מוזיקלי בשם "לא ניחטף, הכל יהיה פנאני" – שמהות הבדיחה שבו היה כי מדובר ביצירה שנכתבה ביום לפני אסון השבעה באוקטובר, ולא עודכנה מאז. אל הבמה עלה "רקדן" ויחד הם ביצעו תנועות שטותיות לצלילי שיר שמילותיו עסקו בכל הדברים שלא חשבנו שיקרו ביום הנורא ההוא, תוך כדי הקרנה על מסך הענק בתוספת אפקטים ויזואליים. מקורי לכאורה, אם כי כשמפרקים את המערכון לגורמים הלא רבים – אין כאן תחכום גדול, זה אפילו די עצל ברגע שנאמר הפרמיס של הבדיחה. יותר מכך, כל האפקטים, שכמו שאמרתי אף אחד בישראל לא משתמש בהם חוץ מקציר, מבחינת חובב קומדיה גלובאלית אי אפשר היה שלא לחוש שמדובר בחיקוי זול ופחות איכותי של כל מה שבו ברנהם (Bo Burnham) עושה. אני אפילו מוכן להתערב על כך שהוא זה שהיווה השראה\מקור לגניבה עבור קציר. לכו לנטפליקס, הדמיון קשה להכחשה.
הומור נונסנס, כשחושבים על זה, הוא מאוד קל לייצור ויש סיבה לכך שכל הסצנה הזאת מלפני עשור לא שרדה יותר מדי זמן. סוג הומור זה ממצה את עצמו בשלב מסוים והקהל מבין את הטריק הפשוט שבדבר – לומר את הדבר הכי לא קשור\מוזר\מפתיע לקונטקסט של מה שנאמר עד כה או אפילו לתחילת המשפט. אתה צריך ממש ממש לאהוב את זה, כדי לא להתקדם הלאה לדברים יותר מתוחכמים. וכמו שאמרתי, הקהל של קציר התפוצץ מצחוק לאורך כל המופע. עוד דבר שאני אגיד לזכותו של קציר – הוא לא מסתמך בכלל על הקהל, הנוכחים הם כמעט לחלוטין לא חלק ממה שקורה על הבמה. קציר הולך עם היצירה שלו עד הסוף, win or lose, והוא לא צריך את ה"מאיפה אתם? כמה זמן אתם ביחד?" בשביל להצליח.
הבעיה היא, שאם את הולך "אול אין" עם הנונסנס – אתה לא יכול, לטעמי, להתעסק עם נושאים רגישים כבדי משקל, כי כמו שכתבתי בהתחלה – אם אין לך איזה טוויסט שנון או סאטירה להציע, אלא אתה אומר את הדברים רק בשביל לצאת פרובוקטיבי – זה לא להיות קומיקאי, זה להיות טרול.
הבדיחה עם אילנה ראדה הייתה שקציר אכל ארוחה, גילה שיערה באוכל והתקשר לאימה של תאיר ראדה לעדכן אותה שהוא מצא "ראיה פורנזית" – שיערה של א.ק. באוכל שלו. על פי הבדיחה, אילנה ראדה התעצבנה עליו כי כולם מתקשרים אליה לעדכן אותה בשיערות שהם מצאו, קיללה אותו, אמרה לו "בן זונה". למחרת, הוא התעורר בקצרין וטייל ברחבי העיר לצד אילנה…וזאת הבדיחה בגדול.
עכשיו, א' – מתוך כל הנושאים הטריקיים לדבר עליהם, קציר בחר באופן פחדני באחד שלא משפיע על הרבה אנשים יחסית. כמה כבר אנשים יכולים להיפגע מהרוטינה הזאת, מעבר למשפחתה של תאיר ראדה ועוד מספר מועט של אנשים המעורבים בפרשה? הנקודה השנייה והמשמעותית יותר – מה יצא לאילנה ראדה, שבתה נרצחה באכזריות מזעזעת ועד היום היא לא מקבלת את התשובות, מהבדיחה הזאת? מעבר לצער עמוק. אם מישהו בוחר לעסוק בנושא הרצח של תאיר – עדיף שיתן איזו זווית סאטירית ביקורתית על חקירת הפרשה, דבר הרבה יותר קשה ומורכב, מאשר להרוויח עוד כמה גרמים של צחוק מקהל שבוי שגם ככה יצחק על כל דבר שתגיד, על חשבון משפחה אחת שלא ידעת את נפשה מעצב כבר קרוב לשני עשורים.
לסיכום, המופע הוא מקורי, הקהל נהנה בטירוף, אבל זה הקהל שלו. מבחינת קציר, הוא צריך לחשוב על העתיד, כי גם מעריציו האדוקים יתבגרו מתישהו וכשהוא יגיע לגיל מסוים – זה יהיה יותר לכיוון המביך מאשר המצחיק להופיע עם סגנון ההומור שלו. הפוטנציאל של עידו קציר הופך להיות מזה של מישהו שיכול להיות הקומיקאי המוערך בישראל, ל"בן זוג של" שירה נאור, וזה כבר לא מצחיק אף אחד.
