המוח שלי ממשיך לחזור כמעט עשר שנים אחורה, לניגריה בשנת 2014. כפי שיזכרו חלק מהקוראים, בליל ה-14 באפריל, 276 בעיקר תלמידות נוצריות נחטפו על ידי מחבלים מקבוצת בוקו חראם. זה קרה בבית ספר בעיירה בשם צ'יבוק במדינת בורנו.
במובנים מסוימים ברור מדוע היה זעם בינלאומי כל כך על התקרית. אחרי הכל, מדובר ב-276 תלמידות בית ספר, שנחטפו על ידי ארגון טרור איסלאמי. אפילו עולם שראה את המצור על בית הספר בסלאן ב-2004 והתחיל לראות את פעולתו של דאעש עדיין היה מסוגל להזדעזע.
סיפור תלמידות צ'יבוק תפס, ובקיצור כמעט כל סלבריטי בעולם עלו על הסיפון
ובכל זאת התגובה הבינלאומית הייתה גם מפתיעה. אחרי הכל זה לא כמו הסכסוכים בצפון ניגריה הם נושא של קסם רב לאנשים שאינם ניגרים. אני זוכר היטב שחזרתי מהטיול הראשון שלי למדינת בורנו ועורך עיתון אמר לי שהם לא חושבים שכתבה על טבח בכנסייה ניגרית יתאים לדפי השבוע ההוא, כי כבר היה להם סיפור אפריקה באותו שבוע (מיוהנסבורג, אני נראה נזכר). ובכל זאת, משום מה הסיפור של תלמידות צ'יבוק תפס, ובקיצור כמעט כל סלבריטי בעולם עלו על הסיפון. זה התאחד סביב ההאשטאג "החזירו את הבנות שלנו".
מישל אובמה הייתה אחת הכוכבות הראשונות שקידמו את הסלוגן הזה. היא הצטלמה בבית הלבן כשהיא מחזיקה פיסת נייר עם הסיסמה כשהיא מציגה פנים עצובות. וזה היה כנה, ברור. קשה היה לדעת אחרת איך להגיב לתלמידות בית הספר האלה שכולן מוחזקות כבנות ערובה.
כמו לעתים קרובות כל כך בקמפיינים ברשתות החברתיות, זה הפך במהרה למעין אות כבוד, כמו אותו רגע מוזר שבו ציפו מכל המנהיגים הפוליטיים הגברים ללבוש חולצת טריקו "ככה נראית פמיניסטית". לא להחזיק את השלט נראה רע. זה לא שללא להחזיק שלט פירושו שאתה בדיוק תומכת בוקו חראם, אבל בהחלט אפשר להרוויח נקודות על ידי להיות בצד של התלמידות.
סלמה האייק היפה הרימה שלט "#BringBackOurGirls" על השטיח האדום בקאן כשהיא הגיעה לפסטיבל הסרטים בשמלה ורודה מהממת. הרמיוני גריינג'ר מ הארי פוטר, הלא היא אמה ווטסון, צילמה את עצמה כשהיא מחזיקה את ההודעה כשהיא נראית רצינית במיוחד. כאילו היא יכולה להיות כל מה שעמד בין השבי או השחרור של תלמידות בית הספר. ג'וליה רוברטס עשתה את אותו הדבר. הנקודה היא שהקמפיין באמת עלה באש. זו הייתה הצלחה גדולה, במונחי פרסום.
לא כל כך מבחינה מעשית. הסיפור נעלם בהדרגה. בשלב מסוים בוקו חראם הפיק בחביבות קלטת "הוכחת חיים" שהיא גם מה שרובנו היינו מכנים קלטת "הוכחת אונס". הבנות מעולם לא שוחררו בהמוניהם. זרזיף קטן של בנות הוחזר או חולץ. חלקם סבלו מתסמונת שטוקהולם ונשארו עם "בעליהם". אחד מהם ניצל רק לפני כמה חודשים.
כל אותו זמן ניסו הממשלה והצבא הניגרי לכסות על חוסר היכולת שלהם. אני זוכר היטב שמשרד יחסי ציבור מלונדון ניגש אליי לשאול אם ברצוני לכתוב על ההצלחות של ממשלת ניגריה בתיק צ'יבוק. אמרתי להם לאן ללכת, אבל כך ראו הניגרים את הדברים. אם לא הצלחת להציל את תלמידות בית הספר, אז לפחות תוכל לנסות לשלם לאנשים כדי להעמיד פנים שיש לך.
למה אני חופר את ההיסטוריה האומללה הזו? רק בגלל שעלה בראשי השבוע כשישבתי בתל אביב עם משפחות של ישראלים שנחטפו ונלקחו לעזה בחודש שעבר. הסיפורים מזעזעים לפחות כמו מקרה בוקו חראם. ההערכה היא כי 240 ישראלים נחטפו ב-7 באוקטובר. המספר משתנה לעיתים ככל שחלקי גופות ממשיכים להימצא בדרום ישראל, אך הנתון מוצק יחסית, ולא רחוק ממספר צ'יבוק.
הבדל אחד הוא שטווח הגילאים של החטופים מישראל רחב יותר. החטוף הישראלי הצעיר ביותר היה כפיר ביבס בן תשעה חודשים, אף שאחת הנשים שנחטפו הייתה בחודש השמיני להריונה וצפויה ללדת במהלך חודש השבי האחרון בעזה. אם הילד שלה נולד והוא עדיין בחיים, כפיר יהיה השני בגודלו.
ניתן למצוא את מכלול החברה הישראלית בקרב החטופים. פגשתי את הוריו של עומר שם טוב בן העשרים ואחת, שנחטף עם שלושה מחבריו כשניסו לברוח מפסטיבל נובה מיוזיק. אביו תיאר לי איך הוא דיבר עם בנו בזמן שהוא נמלט מהכדורים, אמר לו להפעיל מעקב אחר מיקום בטלפון שלו, ואז הסתכל בחוסר אמון כשראה את מיקומו של בנו זז בזמן אמת ומראה שהוא היה. נלקח לתוך עזה. מאז עלו צילומים של עומר וחבריו קשורים ומוסעים לשם.
אחת מבנות הערובה המבוגרות היא יפה אדר, סבתא בת שמונים וחמש שלא יכולה להגיע בכוחות עצמה לשירותים. היא נגנבה ממיטתה על ידי חמאס ונסעה על עגלת גולף על ידי קבוצת מחבלי חמאס. צילומי החטיפה מראים את התרוממות הרוח של הצעירים הללו בהצלחתם הצבאית הגדולה בחטיפת סבתא חולה וקשישה. הנכדה שלה דיברה איתי השבוע על הזוועה שבמחשבה על סבתה מתחת לעזה בלי התרופות הבסיסיות שהיא צריכה כדי לשרוד.
משפחות בני הערובה של ישראל התקבצו סביב בניין בתל אביב שנתרם להם כדי שיהיה להם איפה להיפגש ולבכות ולחכות. בישראל תנועת "החזירו אותם הביתה עכשיו" נמצאת בכל מקום. התמונות של קורבנות החטיפה אף מתנשאות על פני דיוני כנסת ישראל.
הנה השאלה שלי. איפה הקמפיין הבינלאומי? איפה השחקניות? איפה המשפיעים הבולטים שאינם יהודים? הוצבו כרזות מחוץ לישראל, אבל מלונדון ועד ניו יורק הן מפורסמות יותר בשל תלישה מאשר בהצגה. אז אני חוזר, איפה הקמפיין? ולמה זה לא תפס?
מאמר זה פורסם במקור ב הצופההמגזין של בריטניה. הירשם למהדורת העולם כאן.
