התושבים של קליפורניה הזהירו אותו מהאמריקנים המסוכנים שגרים בקולורדו. אמרו לו שבאריזונה הורגים אנשים על שטויות, ובניו מקסיקו אין מה לחפש לבד עם אופניים. אבל עדן ריבוי, מדריך כושר בן 24 מחנתון שבעמק יזרעאל, החליט דווקא להקשיב ללב, לדווש קדימה – ולהוכיח לעצמו שהפחד נמצא רק בראש.
ככה, לבד עם אופניים, בלי הרבה ציוד, בלי ניסיון קודם ב"בייק-פקינג" ובטח בלי סיוע של לוגיסטיקה אמריקנית נוצצת – כמה חודשים אחרי השחרור, עדן ריבוי יצא מלוס אנג'לס וחצה את ארצות הברית מהאוקיינוס השקט שבמערב ועד לוושינגטון די.סי במזרח.
"74 יום, 3,200 מייל – משהו כמו 5,000 קילומטר", הוא מספר בשיחה עם ynet. "כל יום הייתי צריך להוכיח לעצמי שאני מסוגל. לאנשים שם זה נראה מוזר – בחור צעיר מישראל, לבד על אופניים. אמרו לי שירצחו אותי בדרך… אבל בסוף זה נגמר בלב ענק".
כמו כל טקס התבגרות, גם המסע של עדן לא התחיל עם ביטחון עצמי בשמיים, להפך. כשהגיע ללוס אנג'לס ונתקע אצל חברים מהשירות, הוא כמעט ויתר על החלום. "חטפתי פיק ברכיים", הוא מודה. "אמרתי לעצמי – מה אני עושה פה? יש לי פה חברים, נוח לי, למה לי לעזוב? אבל אז אמרתי: יאללה, זה הזמן. קניתי אופניים פשוטות – ויצאתי לדרך".
ואז הגיעו האזהרות. "בקליפורניה אמרו לי: 'תשמע, אתה נכנס לאינלנד – שם יהרגו אותך'. והאמת? היה בדיוק ההפך. באריזונה חוויתי את האירוח הכי טוב בחיים שלי. אנשים עוצרים באמצע הדרך, מזמינים אותי הביתה, מארחים אותי כמו משפחה".
ואז, בניו מקסיקו, בעיירה נידחת בשם סנטה רוזה, עדן פגש את דונה ובריאן, שהפכו אותו לנכד רשמי. "ישבתי על המדרכה, גמור, שחור מג'יפה, מיואש מהפנצ'רים בכביש. אין לי איך להמשיך, אין לי מושג איפה אשן", הוא משחזר. "ופתאום זוג מבוגרים עוצרים עם האוטו ואומרים לי: 'בחור צעיר, מה קרה?'. אני משתף אותם במצב, והם מיד לוקחים את הצמיגים שלי לתיקון, מזמינים אותי ללילה במוטל, ואומרים: 'יש לנו שלושה-עשר נכדים – ואתה הנכד הארבעה-עשר שלנו'. אני עד היום בקשר איתם. הם אנשים מדהימים".
אבל לא הכל היה ורוד במסע חציית אמריקה על אופניים. כבר מהימים הראשונים, חיכו לו רגעים של סכנה ממשית, כולל טעות אחת בדרך ממערב ללב המדבר, שיכלה להסתיים רע מאוד. "פתאום ניגש אליי מישהו בשירותים של הקמפינג ושואל: 'לאן אתה רוכב?'. אמרתי לו שאני בדרך לאפל ואלי. הוא הסתכל עליי ואמר לי משפט שלא אשכח בחיים: 'אם אתה לא רוצה למות – תישאר פה!' – והלך.
בדקתי את מזג האוויר, וראיתי שבאמת יש רוחות של 70-60 מייל לשעה. החלטתי להקשיב. לא היה לי אוכל, רק תפוח ושיבולת שועל. אחר הצהריים הוא ניגש אליי שוב, ראה שאני רעב, לקח אותי באוטו שלו לפיצריה, קנה לי שתי פיצות ואמר לי 'אתה צריך ציוד טוב יותר'. פתח את הבגאז' שלו – והיה לו שם סניף של חנות הלבשה ואביזרים לאופניים. לבשתי טייטס תרמי, קיבלתי גרביים, כובע, בגדים לרכיבה. ניסיתי לתת לו כסף, הוא אמר 'it's my pleasure'. לא רצה כלום. רק שתהיה בטוח".
בסוף, הוא נתן לעדן את נעלי הרכיבה המקצועיות שלו Five Ten, ולקח את נעלי הספורט הישנות של עדן כמזכרת. "הוא אמר לי שהוא רוצה לזכור אותי. זה ריגש אותי בטירוף", מספר עדן. "בתחילת הדרך הייתי חסר ניסיון ולא מצויד כראוי. הביגוד המקצועי שהוא הביא לי למעשה הציל אותי בדרכים".
המסע של עדן בארצות הברית, הוא מודה, שינה לו את החיים. "אנשים בארץ ובאירופה מזהירים מהאמריקנים, מפחידים עם סיפורים, אבל בפועל – האמריקנים הם האנשים הכי נחמדים בעולם. לא משנה איפה אתה, כולם רוצים לעזור. כל עוד אתה יוצא לדרך, עם חיוך, תמצא את הדרך שלך".
אחרי שחצה את ארה"ב על אופניים, מחוף לחוף, עדן קיבל תיאבון אדיר למסעות אופניים קשוחים. הפעם הוא בחר בשותף מפתיע למסע על אופניים בתקציב נמוך – מברלין לסקנדינביה, יחד עם אבא שלו. "נחתתי בברלין", מספר עדן. "ומשם עלינו צפונה לדנמרק, שבדיה, נורווגיה. זה היה מסע שונה לגמרי. לא לבד, אלא עם אבא. חוויה מדהימה, מהסוג שאתה לא שוכח".
"אבא שלי הוא חולה בראש, במובן הטוב", צוחק עדן. "הוא בכושר, הוא מת על הרפתקאות, והוא זורם איתי הכי לואו-באדג'ט שיש. אין לו בעיה לישון בבוש, לבקש מאנשים זרים לישון אצלם בחצר. הכי תרמילאי שיש".
"היינו חודשיים יחד. ישנו בשטח, חלקנו רגעים קשים. זו החוויה הכי מדהימה שהייתה לי. יש משהו בלשתף את זה עם אבא שלך בגיל כזה, להבין את הקשר שלכם דרך הקושי – דרך הדרך. אנחנו אפילו מתכננים לעשות עוד אחד כזה בעוד חודש, בבלקן".
"כשחושבים על זה, אני לא יודע מה בא קודם – אני הכנסתי את אבא לאופנים או שהוא גרם לי להיכנס לזה. ונזכרתי שכשהייתי ילד הוא היה גורר אותי לטיולים. גרנו בחיפה, והיו ימים מיוחדים שמנהרות הכרמל היו פתוחות לאופניים. הייתי בן שמונה, לא אהבתי את זה אז. אבל גדלתי לתוך זה. בצבא הבאתי אופניים, התחלתי לרכב, ובלי לשים לב – הפכתי לרוכב".
אחרי סקנדינביה, המסע נגדע. "חזרתי לארץ, ואז התחילה מלחמת השביעי באוקטובר", הוא מספר. "בלגן גדול. פתאום כל מה שאתה רגיל לו משתנה. מהמקום הכי בטוח והכי מוכר – אתה מבין שאין דבר כזה באמת ביטחון".
בסוף 2024, עדן יצא לאחד האתגרים המסוכנים והמרגשים ביותר של חייו – מסע חוצה אוסטרליה באופניים. מהשעה שנחת בעיר פרת', מהנקודות המבודדות בעולם, ועד רגעי הסכנה בכביש נולרבור האימתני – הוא למד את השיעור הכי חשוב שאפשר ללמוד על החיים: "למדתי מתי להקשיב ללב, גם אם זה אומר לוותר על קטע מהמסע. נחתתי בפרת', העיר הכי מבודדת על הפלנטה, וזה קשה לתפוס בעיניים ישראליות כמה שזה מבודד", מספר עדן. "המטרה הייתה ברורה: להגיע לחוף המזרחי, לסידני, ולעשות את זה באופניים".
כבר בשבוע הראשון, עדן מצא את עצמו מתמודד עם אוסטרליה האמיתית – בוש אינסופי, חום קופח, מים שאזלו הרבה לפני שתכנן, ולבד מוחלט. "ביום השני כמעט נשברתי. הייתי מותש, בלי מים, בלי נשמה. אבל אמרתי לעצמי: 'עדן, אין לך ברירה. אף אחד לא יבוא לחלץ אותך. תצא מפה או שתישאר כאן לנצח'", הוא מספר.
לאחר מאות קילומטרים בדרום אוסטרליה, עדן הגיע לנורסמן – העיירה שממנה יוצאים לדרך הארוכה והמסוכנת ביותר באוסטרליה Nullarbor Road. מדובר ברצועת אספלט באורך 1,200 קילומטרים, דרך צחיחה עם תחנות דלק מרוחקות זו מזו בכ-200 קילומטרים. "היו שם משאיות עם ארבעה קרונות – רכבות על גלגלים באורך 50 מטר. ואם מגיעה משאית מולך – אין שוליים, אין לאן לברוח. זה לא סיכון מחושב, זה סיכון התאבדותי".
המסע של עדן בניו זילנד
(צילום: עדן ריבוי)
ברגע שההרפתקן הצעיר הבין שהכביש עלול להיות מסלול מוות, הוא קיבל החלטה לא פשוטה: לעצור. "תפסתי טרמפ על משאית, ויתרתי על 300 קילומטר מהדרך. זה כאב לי בלב, אבל אמרתי לעצמי – עדן, יש משפחה שמחכה לך בארץ. יש עוד מסע לעשות, יש עוד חיים לחיות. אתה לא במרוץ נגד אף אחד".
ואכן, שבוע לאחר מכן, קיבל עדן הודעה מצמררת מהרוכב אירופאי שהכיר ברכיבה והמשיך לבד בכביש המסוכן: "הוא נכנס במשאית, עבר תאונה קשה – בנס הוא נשאר בחיים. הקשבתי ללב שלי וזה הציל אותי".
אבל מתברר שאוסטרליה היא לא רק קושי ומאבק. לאורך כל הדרך, עדן מספר בחיוך רחב, מה שהפך את המסע לבלתי נשכח היו דווקא הטיפוסים המקומיים שפגש בדרך: "הנופים באוסטרליה הם תמיד יפים. אבל האנשים – זה מה שאני זוכר. כל יום מישהו מזמין אותך לפאב, מישהו נותן לך לישון אצלו בגינה. אפילו הכרתי בחור שרץ מסביב לעולם, כל יום מרתון, היה כיף להכיר מישהו יותר משוגע ממני, זה גרם לי להרגיש צנוע".
ואיך שורדים מבחינת אוכל?
"בעיקר לחם, חמאת בוטנים, טונה, אגוזים, שיבולת שועל… בלילה הייתי מבשל לי על גזייה – קוסקוס, אורז, משהו שיזכיר לי את הבית. בדרך כלל זה יוצא מגעיל, אבל מחמם את הלב", הוא צוחק.
באוסטרליה, ובניו זילנד, עדן נהנה מהכנסת אורחים יוצאת דופן – יש שם משפחות שמאמינות בברית עם ישראל, שאירחו אותו דרך רשתות נוצריות. "אתה מגיע לעיירה נידחת, ופתאום רואה דגל ישראל. זה מרגש. אבל היו גם רגעים לא פשוטים, בניו זילנד רוכב אחד פשוט התחיל לקלל אותי רק כי אני ישראלי. זה שבר אותי נפשית, אבל בזכות זה בהמשך היום הגעתי לפאב, הכרתי דרום אפריקנים שהזמינו אותי אליהם הביתה, ויום למחרת יצאתי איתם לקיאקים בפיורדים. הכל קורה לטובה".
ולמרות כל החוויות, תתפלאו – התקציב נשאר נמוך. "האופניים באוסטרליה עלו לי 600 דולר אמריקני, וטיילתי על 20 דולר אוסטרלי ליום, שזה 13 דולר אמריקני. הכי זול שיש. מה שנשאר, הולך לאוכל – רק אוכל".
עדן לא מתכוון לעצור כאן. "החזון שלי ברור – לצאת למסע מאלסקה לארגנטינה, לרכוב את הפאן אמריקן. מהכביש הכי צפוני באלסקה ועד קצה דרום אמריקה. אני יודע שזה אפשרי. אני יודע שזה יהיה קשה. אבל אני מאמין שהלב שלי יידע להוביל אותי בדרך הנכונה".
ולסיום, עדן בעל הניסיון מבקש להעביר לקוראים ההרפתקנים שביננו – מסר: "אפשר לטייל בזול, אפשר לחיות חיים פשוטים ויפים. אבל הכי חשוב? לדעת להקשיב ללב – הוא יודע הכי טוב מתי לעצור, מתי להמשיך, ומתי פשוט ליהנות מהנוף".
