ב-10 באוגוסט, ההפצצה הישראלית על בית הספר אל-תבין בעיר עזה נהרגו יותר מ-100 בני אדם שחונו בו, כולל ילדים רבים. זה היה אחד מ-17 התקפות קטלניות על בתי ספר ברצועה שהתרחשו בחודש שעבר, לפי האו"ם. מרחבי למידה – שהוסבו למקלטים לעקורים – הפכו למטרות חוזרות ונשנות במלחמה זו, מכיוון שהקו בין לוחמים לאזרחים טושטש.
השבוע, עשרות אלפי ילדים אמורים לחגוג את תחילתה של שנת לימודים חדשה. במקום זאת, הם חיים את הסיוט של רצח לימודים – מילה שהומצאה במיוחד כדי לתאר את מחיקת החינוך בעזה.
ד"ר קארמה נבולסי מאוניברסיטת אוקספורד טבעה את המונח במהלך המתקפה הישראלית על עזה בשנים 2008-09, כאשר בתי ספר, משרד החינוך ומבנים אחרים הקשורים ללמידה היו ממוקדים. כיום, ההרס שנגרם על מערכת החינוך בעזה הוא בלתי נתפס: אלפי תלמידים ומאות מורים נהרגו ומאות בתי ספר נפגעו או נהרסו במהלך 11 החודשים האחרונים.
הרס מכוון זה של מערכת החינוך בעזה מאיים לא רק על עתידם של מאות אלפי ילדים פלסטינים, אלא גם על המשטר ההומניטארי הבינלאומי ועל המצפן המוסרי הקולקטיבי שלנו. נראה שהחברה העולמית מקבלת לאט לאט את הבלתי מקובל. הנורמליזציה של האלימות נגד בתי ספר היא אינדיקטור בולט למשבר עמוק יותר בערכים הגלובליים שלנו, שבו ההגנה על החפים מפשע אינה מובטחת עוד, ומארג האנושיות שלנו מתפרק.
אמנות ז'נבה והפרוטוקולים הנוספים שלהן קובעים במפורש שתקיפת בתי ספר היא הפרה – ובכל זאת הם נמשכים. לפי נתונים שנאספו על ידי יוניסף, נכון ל-6 ביולי, 318 בתי ספר ברצועת עזה היו ממוקדים ישירות. עשרות פיגועים אירעו מאז.
הוויכוחים אם השביתה ב-10 באוגוסט בבית הספר אל-תבין הייתה מוצדקת מבחינה חוקית או לא, משום שלוחמי חמאס פעלו או לא פעלו שם, היא שיחה שמפספסת את הנקודה. בתי ספר נועדו ללמידה. פעולות צבאיות כאלה הן פגיעה ישירה בזכויות היסוד של אזרחים, במיוחד ילדים.
מעבר לפגיעה הברורה והמיותרת בילדים ובני נוער, התקפות על בתי ספר מסלימות בהכרח את המתחים, ומערערות את המאמצים להגיע לפתרון צודק ומתמשך.
הזכות לחינוך מעוגנת בהצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם. זוהי זכות גם בזמן מלחמה, כפי שקובעות הוראות אמנת ג'נבה הרביעית. כיצד ניתן להבטיח זכות זו לילדים פלסטינים אם בתי הספר שלהם יצטמצמו לחומות ולמכתשים מתפוררים?
למרבה הצער, התקפות על מקומות לימוד לא מתרחשות רק בעזה. לפי UNICEF, מאז הסלמת המלחמה באוקראינה בפברואר 2022, יותר מ-1,300 מתקני חינוך נפגעו או נהרסו.
על פי הקואליציה העולמית להגנה על חינוך מתקיפה (GCPEA), אירועי חינוך ושימוש צבאי בבתי ספר גדלו בכמעט 20% בשנים 2022 ו-2023 בהשוואה לשנתיים הקודמות.
יכולתה של הקהילה הבינלאומית לאכוף את ההגנות המעוגנות במשפט ההומניטרי הבינלאומי, במיוחד באמנות ז'נבה, הולכת ופוחתת בבירור. חוקים אלה, שאושררו על ידי יותר מ-190 מדינות, מחייבות הגנה על אזרחים, כולל ילדים, במהלך סכסוך מזוין וקוראים להעמדה לדין של מפרים.
עם זאת, המחויבויות הללו לא הצליחו להגן על הילדים בעזה ובאזורי סכסוך אחרים. אמנם קריאות לפעולה מיידית, כגון הפסקת אש וסיוע הומניטרי, הן חיוניות, אך אינן מהוות תחליף לאמצעים נחרצים לאכיפת הוראות המשפט הבינלאומי.
כאשר הקהילה הבינלאומית סובלת הפרות של החוק הבינלאומי לאורך חודשים ושנים, היא מנרמלת את שחיקתו. הקבלה הדרגתית זו מחלישה את הנורמות הגלובליות, וגורמת למעשים שפעם לא היו מתקבלים על הדעת להיראות נסבלים. כאשר התמקדות בבתי ספר הופכת מקובלת יותר ויותר, התרחשה בגידה בסיסית בעקרונות הליבה של משטר משפטי בינלאומי והגנה על אזרחים.
הבחירה העומדת בפנינו היא חדה: או שנפעל בנחישות כדי לשמור על עקרונות המשפט ההומניטרי ולהגן על החפים מפשע, או שנאפשר לשחיקה בערכים המשותפים שלנו להימשך ללא מעצורים. העולם לא יכול להרשות לעצמו להישאר אדיש, כי מחיר חוסר המעש נמדד בחייהם ובעתידיהם של ילדים.
הדעות המובעות במאמר זה הן דעותיו של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
