השחקנית אסתי זקהיים לא עוצרת לרגע. שנים רבות של קריירה, והיא ממשיכה לדלג בין במות, פרויקטים והפקות, בהתמסרות טוטאלית לאמנות – ולא פחות מכך, לבני אדם. מאז השבעה באוקטובר מתייצבת זקהיים מדי שבוע בכיכר החטופים ותובעת את שחרורם.
היא גם מבקרת את תושבי העוטף שבתיהם נחרבו ומלווה משפחות, ובמקביל, חתמה בינואר האחרון על מכתב של קבוצת אמנים שהביעו דאגה לגורלם של אזרחי עזה. כל כולה לב פתוח, גם כשהיא יודעת שבמציאות הישראלית שבה השיח טעון וזועם זה עלול לעלות לה ביוקר.
“כנראה יש בתוכי את התמימות ואת אהבת בני האדם", היא מנסה לפענח את עצמה. “יש לי חברים מכל הסוגים ומכל המינים, ואף פעם לא הסתכלתי על אדם לפי צבע עור, דעה או דת. זה לא משנה לי. אני מחפשת בבני אדם את הטוב שבהם. כשחתמתי על המכתב הזה, וגם כשאני יוצאת להפגין ומתבטאת ברשתות החברתיות, לא מעניין אותי איך יגיבו".
להגיע להסכם מדיני
זקהיים אינה מכבסת מילים: “אני חושבת שהמקום שאנחנו נמצאים בו כרגע כחברה הוא מאוד קשה כי אנחנו לא רק מחסלים את עצמנו, אלא אוכלים אחד את השני. אף אחד לא יכול היום להגיד מילה בלי שיתנפלו עליו. לא משנה מה אגיד, בלאו הכי יתנפלו עליי, אז אני אגיד את מה שאני מרגישה. מעולם לא טענתי שלא צריך להיכנס לעזה. צריך להיכנס בחמאס, להוציא את המחבלים ולסיים את זה".
"זה אמור היה לקחת שבועיים, חודש ודי. לא הגיוני שאנחנו כבר שנה ותשעה חודשים בתוך המלחמה וכמעט כל יום אנחנו שומעים ‘הותר לפרסום’. אתה יודע כמה אני בוכה בכל ידיעה כזו? אני בוכה על החיילים שלנו שנהרגים, על החטופים שעדיין בעזה, וגם על האזרחים העזתים החפים מפשע שסובלים מאימת חמאס".
"לפני שבוע פורסמו תמונות של תושבים עזתים עם תמונות חטופים, כך שאני תמיד חושבת שבסופו של דבר יש עם מי לדבר. אני לא מדברת על לאהוב, אלא על להגיע להסכם. מישהו חשב בשנת 1973, אחרי מלחמת יום הכיפורים, שכמה שנים אחרי כן ילחץ מנחם בגין, שהיה ימני מאוד, את היד לאנואר סאדאת ויהיה שלום עם מצרים, שנמשך כבר יותר מ־40 שנה? יש את האפשרות הזו. מלחמות צריכות להיגמר, וצריכים להיות הסכמים מדיניים".
זה לא נאיבי לדבר היום במושגים של שלום?
“אני לא מוכנה ש’שלום’ יהיה מילה גסה. יכול להיות שלום, ויכול להיות הסדר מדיני. צריך לשקם את כל הצדדים. אני חושבת שאם היה לעזתים מה להפסיד – בית, משפחה, פרנסה וכדומה – המצב לא היה נראה ככה. כל הזמן אני מרגישה שלצעוק את שעל ליבי הוא מעין קריאת התעוררות לממשלה, למקבלי ההחלטות ולבני האדם. אנשים צריכים למלא כבר את הרחובות ולצעוק".
את לא חוששת שהבעת דעה פוליטית עלולה לפגוע לך בקריירה?
“עצם השאלה היא בעיה נוראית. אני לא יכולה לשתוק כי אם אפעל מפחד אני אהיה משותקת ולא אעשה כלום. אני עובדת ומשלמת מיסים, הייתי בצבא, אני מתנדבת כל חיי, הבן שלי היה במילואים חצי שנה מאז השבעה באוקטובר, וכבר שנה שהוא בוחר לגור בעוטף עזה, בקיבוץ מפלסים, כדי לעזור בשיקום האזור".
"הבת שלי משרתת בצבא כחובשת, וכשהיא מגיעה הביתה לחופשה היא עושה משמרת במד"א בהתנדבות. אמא שלי, בת 92, עדיין מנהלת בהתנדבות עמותה שמפעילה שש מועדוניות לילדים בסיכון. אז אני צריכה לפחד להביע את דעתי? לפחד מלכאוב את הכאב שלי על הנהנתנות של השרים, הגזל, ההשתמטות וההשתלטות של בריונים על הקופה? אני האזרחית המושלמת והם, נבחרי הציבור, צריכים לשרת אותנו".
"הם נבחרי העם, ולא רק נבחרי המגזר שלהם. ככה דמוקרטיה אמורה להיות. מגילת העצמאות נרמסה על ידם. אני שמאלנית שגרה 30 שנה עם בן זוג דתי, ימני. אמא שלי חברת מרכז הליכוד. אז תאמין לי שאני יודעת גם לדבר וגם לשתוק. אנחנו צריכים להיות מוכנים להיות בדיאלוג ולכבד זה את זה".
חזרות בין האזעקות
ב־7 באוקטובר הייתה זקהיים עם אמה בחופשה בים המלח. “מיד כשפרצה המלחמה נכנסתי ללופ של שיחות טלפון עם חברים שלי מקיבוצי העוטף כי אני גם מלמדת במכללת ספיר", היא משחזרת.
“כשחזרתי לתל אביב התחלתי לנסוע ולהופיע בהתנדבות בפני מפונים, לתמוך במשפחות החטופים ולעשות הכל כדי לסייע גם לחיילים. במלחמה הזו אתה רואה את הגיבורים האמיתיים, את הלוחמים. קח למשל את יאיר גולן, הבן אדם סיכן את חייו ורץ באותו בוקר להציל חיים, ואז יושבים כל מיני נפוחים שלא עושים צבא ומעבירים עליו ביקורת. אני נטרפת מזה".
"גם 'אחים לנשק' והטייסים שעכשיו הכריעו את המלחמה מול איראן הם אנשים שספגו ביקורת מכל מיני גורמים בממשלה. והממשלה לא עושה כלום. איפה כל הכספים שאמורים ללכת לשיקום ההרס? אני אומרת לעצמי, את שולחת את הבת שלך לצבא, ואם חס וחלילה היא תיחטף, המדינה לא תהיה בשבילה. מקבלי ההחלטות הפרו את החוזה של המדינה עם האזרחים".
המילה “חמלה", שזקהיים מרבה להשתמש בה, מלווה אותה גם בהצגה החדשה שבה היא מככבת, “כל החיים לפניו" בתיאטרון באר שבע. המחזה מאת גזאוויר ז’אייאר הוא עיבוד בימתי לרומן מופת מאת אמיל אז’אר, בתרגומו של דורי פרנס ובבימויו של אמיר י. וולף. לצד זקהיים משתתפים שון עיסא ולואי נופי.
“זה סיפור על יחסים בין אנשים", היא אומרת. “אני מגלמת את מאדאם רוזה, ניצולת שואה יהודייה, זונה לשעבר, שפותחת מעון לילדים של זונות. קשר מיוחד נרקם לה עם מומו־מוחמד, ילד מוסלמי שהוריו נעלמו והיא ממשיכה לגדל אותו. מערכת היחסים ביניהם היא של אהבה והערכה. היא דואגת שהוא ישמור על המסורת המוסלמית שלתוכה הוא נולד, והוא דואג שהיא תשמור על ערכי היהדות".
"אני חושבת שזו הצגה מאוד רלוונטית לתקופה שבה העולם כל כך מצטמצם לקבוצות, לדתות, לפחדים, לשנאה. זה סיפור על יהודייה ומוסלמי שמצליחים לראות זה את זה כבני אדם. בתוך השיח הציבורי הכל כך רעיל שיש היום, בהצגה אנחנו זוכים לספר סיפור אחר. כל אדם ראוי לחמלה ולאהבה. שאבתי השראה לאופי הדמות מהדודות שלי במשפחה, שבחרו באהבה למרות הקשיים שעברו".
איך היה לעבוד על ההצגה בצל המלחמה?
“זו הייתה חוויה מיוחדת. עבדנו עליה בזמן המלחמה נגד איראן ושכחנו לכמה רגעים מהעולם שבחוץ. בגלל שהתיאטרון היה סגור בגלל המלחמה, עשינו חזרות בבית של אמא שלי, ובהמשך בבית מרס (חדר החזרות של תיאטרון באר שבע), ובמהלך החזרות ירדנו למקלט".
מה עוד את עושה בימים אלה?
“נוסף להצגה החדשה אנחנו רצים בתיאטרון באר שבע עם ההצגה ‘חתונה מאוחרת’. ואני משתתפת בהצגה ‘מהפכניות’ במסגרת האנסמבל של דליה שימקו ובהצגה ‘עוד מוקדם לדעת’ שאני מריצה עם אנסמבל ‘תוצרת בית’, מופיעה בהצגת הילדים ‘סבתא סורגת’ וגם במופע שלי לבוגרים ‘זמן געגוע’, שכולל סיפורים ושירים. בנוסף אני מלמדת בבית הספר לקולנוע 'מעלה' מייסודה של הציונות הדתית".
"הגעתי לשם, שמאלנית תל־אביבית עם כל הקלישאות שמתלוות לכך, ובסוף הסמסטר התלמידים מחבקים אותי ואנחנו מעריכים ואוהבים זה את זה, ולא נותנים למחלוקות להפריד בינינו. זה המסר בהצגה וזה המסר של הריאיון הזה: בואו נתמקד במה ‘כן’ ולא במה ‘לא’".
הצגות הבכורה של “כל החיים לפניו" יתקיימו בתיאטרון באר שבע ב־15 ביולי בשעות 19:00 ו־21:00
