אין בזה הרבה היגיון. שיפודיה באמצע אזור תעשייה ישן והשדות באור יהודה, בלי שלט נוצץ, רק 'אצל עובד בכפר' ובלי אפילו פוסט אחד בטיקטוק. רק בשר, סלטים, ותור שלא נגמר. אבל אז אתה שומע שנועה קירל הייתה כאן, עומר אדם חזר פעמיים, ואפילו אודיה – שעדיין לא ברור אם היא יותר דתייה או פופ – המליצה. אז אתה מתחיל להבין שיש כאן משהו.
הגעתי עם עוד שלושה – כתב צבאי שמכיר כל מוצב באיו"ש ובעזה, כתב פלילים שראה יותר תיקים מאשר צלחות, וקיבוצניק שמבחינתו שיפוד בלי חומוס זה כמו זמר מזרחי בלי דרמה – וכולם הסכימו לצאת למסע אל קודש הקודשים של השיפודים. השעה הייתה שתיים בצהריים. כל החניות תפוסות, הרחוב מפויח, והשלט הקטן שמעל הדלת כמעט נבלע, על הכניסה מאות מדבקות של תמונות ובהם חללי ה-7 באוקטובר, שמזכירות לך את המצב בארץ. אין בפנים – חגיגה. לא של בלונים, של ריחות. כמיהה לאכילה. אנשים נדחפים, בודקים אם יש מקום, יוצאים מאוכזבים.
כתב הפלילים לחש לי שזה בדיוק כמו בכניסה לבתי משפט – מי שחכם מגיע מוקדם. אני, כמובן, שכחתי להזמין מקום מראש. התפללתי שלא יברחו לי, במיוחד כי הם אלה שהביאו אותי. אבל עשר דקות אחר כך, נס: "מאיה", קרא מישהו בקול, "שולחן לארבעה". נחתנו. לא נרגענו. למלצר לקח פחות מדקה להתייצב. לימונדה אחת (25 שקלים), קנקן מים קפואים, וכבר התחילו לזרום הסלטים – את הגזר נשנשו, חצילים נגמרו בשתי כפות, הסלט ביצים הריח מבית הכנסת של שבת, הבטטה נראתה כאילו יצאה מטאבון, הטחינה ירוקה כמו הדשא של ההתיישבות העובדת. אבל הצלחות התמלאו והלאפות זרמו חמות, רכות ומזמינות.
כמו בכל שיפודיה טובה – לא באת לשבת, באת לטרוף. הזמנו חומוס טחינה (יקר יחסית – 32 שקלים), צ'יפס פשוט וטוב (20 שקלים), שתי צלחות שווארמה עסיסית (75 שקלים), פרגית (42 שקלים), קבב (42 שקלים), ולבבות (38 שקלים). לשולחן הגיע גם חיוך – לא שלנו, של המלצר. הלאפות היו חמות, הבשר היה מדויק, והקיבוצניק אמר שזו פעם ראשונה שהוא אוכל ולא מתגעגע לבית.
לקראת הסוף הביאו תה עם נענע. סתם, בלי שביקשנו. לא שוחד – מחווה. בחוץ השמש הכתה, בפנים היינו שבעים, מרוצים, קצת מזיעים. שילמנו 570 שקלים, כולל טיפ. ארבעה כתבים, ארבע דיעות, אפס תלונות. לפעמים, מתברר, אתה לא צריך מסעדת שף, רק שולחן פנוי, חומוס טרי, ובשר שמדבר. השאר – כבר יגיע מפה לאוזן.
