בשבת, 27 ביולי, נהרגו לפחות 12 ילדים מהעדה הדרוזית בא מתקפת רקטות על העיירה מג'דל שמס ברמת הגולן הסורית הכבושה.
ישראל האשימה את התקיפה על חיזבאללה, מצהיר שהוא מהווה "חציית כל הקווים האדומים". חיזבאללה, שבאופן כללי אין לו נקיפות מצפון בשל מעשה ידיו, הכחיש בתוקף את ההאשמה.
לא משנה מי אחראי, זה לא פחות ממגוחך עד כדי מגוחך שישראל תחשוב שהיא כשירה לדבר על "קווים אדומים" כאשר הצבא הישראלי מבצע כעת ישר רצח עם ברצועת עזה. מאז ה-7 באוקטובר נהרגו רשמית כמעט 40,000 פלסטינים בעזה. א מחקר של Lancet האחרון מצביע על כך שמניין ההרוגים האמיתי עלול לעלות על 186,000.
שר החינוך של ישראל, יואב קיש, קרא לממשלתו להגיב "במלוא הכוח" לפיגוע במג'דל שמס ואיים על אפשרות של "מלחמה כוללת" עם חיזבאללה. שוב, נדרש סוג מיוחד של היגיון כדי לאיים במלחמה כנקמה על מתקפה על שטח שאתה כובש באופן בלתי חוקי.
אבל, היי, ככה ישראל מתגלגלת. התוקפן הופך לקורבן, הכובש הופך לבעלים החוקי, רצח עם הופך להגנה עצמית.
באשר לאיום של "מלחמה כוללת" בלבנון, ראוי להזכיר שישראל הרגה יותר מ-500 איש במדינה מאז אוקטובר, כולל יותר מ-100 אזרחים. זה כבר נראה די "מושלם".
לא שזו הפעם הראשונה שישראל יוצאת למסע הרג לבנוני המוני. נזכיר את מלחמת 34 הימים הישראלית בלבנון ביולי ואוגוסט 2006, אשר צמצמה את אוכלוסיית המדינה בכ-1,200 איש ויצרה את מה שמכונה "דוקטרינת הדחיה", המוגדרת על ידי ה"טיימס אוף ישראל" כ"אסטרטגיה צבאית הדוגלת ב- שימוש בכוח לא פרופורציונלי נגד ישות מיליטנטית על ידי הרס תשתיות אזרחיות".
במילים אחרות, אל תחשוב על החוק הבינלאומי והדברים הידועים בשם אמנת ז'נבה.
הדוקטרינה נקראה על שם הפרבר דאהיה בדרום ביירות, אזור שהתקשורת המערבית נהנית להגדיר כ"מעוז חיזבאללה". טרמפ דרך לבנון לאחר מלחמת 2006, אני, בעצמי, הייתי עד לתוצאות של "הכוח הבלתי פרופורציונלי" שהופעל על דהייה ועל חלקים אחרים של המדינה. ראיתי בלוקי דירות שהוסבו למכתשים וכפרים שהצטמצמו להריסות.
אפשר רק להניח שבכל סכסוך מתקרב, דוקטרינת דהייה תהיה שם המשחק.
בנוסף להרס התשתיות האזרחיות ב-2006, ישראל גם התחייבה להרוות חלקים של לבנון עם מיליוני פצצות מצררשרבים מהם לא הצליחו להתפוצץ בפגיעה ואשר ממשיכים להרוג ולפגוע גם בהיעדר, אממ, "מלחמה כוללת".
אז היו אירועים כמו הטבח במרוהין ב-2006, שבו 23 בני אדם – רובם ילדים – נטבחו מטווח קצר על ידי מסוק ישראלי תוך שהם מצייתים לפקודות הפינוי שהוצאו על ידי הצבא הישראלי.
זה נשמע כמו "קו אדום" אם אי פעם היה כזה.
או להחזיר את השעון לאחור לשנת 1996 ואל הכותרת המקסים של ישראל "מבצע ענבי זעם", שבו טבח הצבא הישראלי ב-106 אזרחים שחסו במתחם האו"ם בעיר קאנה שבדרום לבנון.
חזור אחורה עוד יותר ותמצא את עצם האירוע שהוליד את חיזבאללה מלכתחילה: הפלישה הישראלית ללבנון ב-1982 שהרגה עשרות אלפים של לבנונים ופלסטינים. זה חפף ל-22 שנה מאושר עינויים הכיבוש הישראלי בדרום לבנון, שהגיע לסיומו מבזה במאי 2000, הודות להתנגדות הלבנונית בראשות חיזבאללה.
כעת, יש הדיבורים הלוחמים של ישראל בתגובה לתקרית מג'דל שמס עוררו פחדים של הסלמה אזורית גדולה. ממשלות הזהירו את אזרחיהן מפני נסיעה ללבנון וחברות תעופה שונות טיסות שבוטלו בביירות ומחוצה לה – אמצעי זהירות הוגן בהתחשב כישראל הופצצו שוב ושוב שדה התעופה של ביירות בשנת 2006. ביום שני התקפות מזל"ט ישראליות על פי הדיווחים בדרום לבנון הרגו שני בני אדם ופצעו ילד.
ב הַצהָרָה על "חציית כל הקווים האדומים" לכאורה של חיזבאללה במג'דל שמס הכבושה בישראל, הכריז משרד החוץ של ישראל: "זה לא צבא שנלחם בצבא אחר, אלא ארגון טרור שיורה בכוונה על אזרחים". אם לא היינו יודעים את הדובר של המילים הללו או את ההקשר, היינו עשויים לחשוב שהן מתייחסות להתנהגותה של ישראל עצמה בעזה.
מה שמביא אותנו לשאלה הרטורית: אם לישראל אכפת כל כך מהאזרחים המאכלסים את השטחים שהיא כובשת, מדוע היא שוחטת פלסטינים?
ביוני 2006, הצבא הישראלי שיחרר את "מבצע גשמי קיץ" הרומנטי על רצועת עזה, חוקר תקיפה אמריקאי נועם חומסקי וההיסטוריון הישראלי אילן פפה תיארו כ"טבח שיטתי" ו"המתקפה האכזרית ביותר על עזה מאז 1967". שבועות ספורים לאחר מכן, החליטו הישראלים שגם לבנון יכולה להשתמש בגשם, והרי נולדה מלחמת יולי.
כמו שאומרים, כשיורד גשם רצח עם, הוא יורד. וייתכן שישראל מצאה עילה נוחה להעביר את הסערה גם ללבנון.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
