בעוד ארה"ב מברכת על מעשי הטבח של ישראל, סין מאחדת את פלסטין

ב-23 ביולי 2023, הקונגרס האמריקאי פתח פרק מביש בהיסטוריה של האנושות והדמוקרטיה. ביום שבו נקרא ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו כאורח כבוד בפעם הרביעית וקיבל כפיים עומדים במושב המשותף של הסנאט ובית הנבחרים, הגיע מספר ההרוגים הפלסטינים בעזה, שבה בוצעו 60 פיגועים באותו יום בלבד, ל-40,000 תוך תשעה חודשים.

הפוליטיקה האמריקאית, הן בכוח והן באופוזיציה, לא רק שותפה לכל רצח פלסטיני חף מפשע על ידי ישראל, אלא הפכה למסית.

שעות ספורות לפני שהסנטורים וחברי הקונגרס של ארה"ב התייצבו בתור כדי ללחוץ את ידו של נתניהו ולהציג את עצמם לראווה עבור תרומות הקמפיין של השדולה הישראלית לבחירות ב-5 בנובמבר, התקיימה פגישה בצד השני של העולם שתעצבן גם את ארה"ב וגם את ישראל .

שר החוץ הסיני וואנג יי ריכז 14 קבוצות פלסטיניות בבייג'ינג, מ חמאס לפתח, הג'יהאד האסלאמי לחזית העממית לשחרור פלסטין (PFLP), תוך התעלמות מתווית הטרור שלהם על ידי ארה"ב וישראל, ואף לגרום להם לחתום על פרוטוקול ל"פיוס לאומי" פלסטיני נגד "תוקפנות ציונית".

סין במזרח התיכון

האם הטקסט בן שמונה הנקודות שעליו חתמו קבוצות פלסטיניות בחסות סין ייצא לפועל, זה כבר עניין אחר, אבל יש משמעות לכך שזו הפעם הראשונה מאז שהחמאס הדיח את הפתח באלימות מעזה ב-2007 שהם מתאחדים ברמה זו.

הפיוס הפלסטיני הוא הסימן האחרון לכך שסין נכנסת כעת למזרח התיכון לא רק כמעצמה כלכלית אלא גם ככוח מדיני ודיפלומטי. וזה ההיבט שהכי יפריע לארה"ב ולישראל. כי זה לא דומה לניסיונות דיאלוג עקיפים של מצרים, קטאר או טורקיה בין הקבוצות הפלסטיניות הללו: סין נמצאת מעבר להישג ידן של ארה"ב וישראל כאחד. כמעצמה הכלכלית והצבאית השנייה בגודלה בעולם, סין פועלת מחוץ להשפעתן של קבוצות הון עולמיות שמנווטות את התוקפנות של נתניהו בארה"ב ובישראל.

התוצאות של ה פורום סין-ערבישנערך בבייג'ינג ב-30 במאי ברמת שרי החוץ, תרם אף הוא לעמדתה הפעילה יותר של סין בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני לטובת הפלסטינים.

ב-10 במרץ 2023, בתיווכו של שר החוץ הסיני וואנג, החליטו ערב הסעודית ואיראן לכונן מחדש את היחסים הדיפלומטיים בבייג'ינג.

יכול להיות שזה גם לסוריה…

סין השתלטה על ההתקרבות בין איראן לערב הסעודית מהשיחות שהובילה עיראק.

ראוי להתייחס ברצינות לרצונו של ראש ממשלת עיראק, שייע אל-סודאני, לארח בהקשר זה את שיחות טורקיה-סוריה. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין הכי רוצה שהנשיא טאיפ ארדואן ונשיא סוריה בשאר אל-אסד יתפייסו. אבל יש כעת אפשרות, גם אם קטנה, ששי ג'ינפינג עשוי "להקל" את הפגישה הזו.

ארה"ב לא רוצה התקרבות טורקיה-סוריה. שלום טורקיה-סוריה נוגד את האינטרסים של ישראל. למעשה, זה גם נוגד את האינטרסים של איראן. מנקודת מבט זו, מעורבותה של טורקיה במלחמת האזרחים בסוריה ב-2011 הועילה לישראל, לאיראן ולרוסיה, שחזרו אפוא בעוצמה למזרח התיכון.

רוסיה עסוקה כעת באוקראינה, וגם סין מעורבת בנושא הזה.

ב-24 ביולי אירח וואנג את שר החוץ האוקראיני דמיטרו קולבה בעיר גואנגג'ואו. לאחר הפגישה, קולבה אמר את מה שהנשיא טאיפ ארדואן הכי רצה לשמוע: הם מוכנים לנהל משא ומתן עם רוסיה.

על ידי מינוף כוחה הכלכלי לדיפלומטיה, סין תופסת תפקיד דומה ל"כוח השלום הדיפלומטי" שהאו"ם אינו יכול למלא.

מה אנקרה עושה?

היה מעניין שהנשיא ארדואן התמקד בהצלחותיו הדיפלומטיות בנאומו בפני הקבוצה הפרלמנטרית של מפלגת AK ב-24 ביולי. לא הייתה הצלחה בכלכלה עדיין מעבר להבטחות, אבל הוצג סרטון על כמה ראשי מדינות וממשלות הוא פגש עם כמה פגישות בינלאומיות כמו הצלחותיו הדיפלומטיות.

נראה כי מדיניותה של אנקרה של "אתם תומכים בישראל, אני אתמוך בחמאס", אותה נקטה בימי הטבח הבלתי פוסק בעזה בעקבות התקפת חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר, לא הניבה תוצאות. ממשל חמאס מנהל את הדיפלומטיה שלו גם דרך מצרים וקטאר, שיש להן קשר כלשהו עם ישראל.

הדרך הטובה ביותר לקרוא את השינוי במדיניות החוץ של ממשלת מפלגת AK, לצד היוזמות השלביות של שר החוץ האקן פידן, היא באמצעות הצהרות המועצה לביטחון לאומי (NSC).

במאמר הרביעי בהצהרת המל"ל מיום 25 ביולי, זכורה "הידידות העתיקה" בין עמי טורקיה וסוריה, בעוד שבמאמר החמישי זוהתה ישראל כאיום על ביטחון המזרח התיכון.

המדיניות של אנקרה המתמקדת בישראל, איראן וביטחון (PKK) סוריה-עיראק תלויה חיצונית גם בבחירות בארה"ב ב-5 בנובמבר.

סין ממלאת את החלל

סין מתקדמת בדיפלומטיה ומגדילה את מספר חבריה מבלי ליצור אויבים חדשים, בין היתר משום שהיא אחת המדינות שהכי פחות דואגות להן מהבחירות ב-5 בנובמבר בעולם.

למרות תגובות הרחוב, נראה שהתוקפנות הימנית-ציונית המיוצגת על ידי נתניהו, שהפוליטיקה האמריקנית מחאה לה בעמידה בכוח ובאופוזיציה, הגיעה לשיא מביש עם נאומו בקונגרס ב-23 ביולי. כל גרף שמגיע לשיא מתחיל לרדת בסופו של דבר.

בין אם קמאלה האריס או דונלד טראמפ ינצחו, תמיכת הבית הלבן בתוקפנות ימנית-ציונית בישראל מגיעה לגבולותיה. מדינות כמו גרמניה וצרפת, המשפיעות על מדיניות ישראל של האיחוד האירופי, לא יוכלו לטפוח לנתניהו על השכם עוד הרבה זמן בגלל תגובות הבוחרים.

בעוד שרוסיה עסוקה בבעיות שלה, סין ממלאת את החלל הזה בכוחה הכלכלי וביכולת המינוף שצברה מכך שלא הייתה מעורבת היסטורית בסכסוכים אזוריים – בין היתר בשל הגיאוגרפיה שלה.

יש צורך לראות את טורקיה-סין יחסים מנקודת מבט של אינטרסים לאומיים ולא דרך קלישאות "הסטת ציר".