כששמעתי על הריגתו של מוחמד נופל ועמיתיו מאל ג'זירה, המחשבות הראשונות שלי היו עם אחותו ג'נט. הכרתי אותה במעורפל באוניברסיטה; היא ילדה מנומסת עם חיוך יפה, שלמדה מדיה דיגיטלית באוניברסיטה האסלאמית בעזה וניהלה חנות מקוונת בה מכרה אביזרי בנות.
היא כבר איבדה כמה בני משפחתה כשקיבלה את הידיעה על מות הקדושים של אחיה. חשבתי עליה ועל הכאב ההרסני שהיא בטח בו. חשבתי על איך הסיפור שלה משקף את גורלם של כל כך הרבה משפחות פלסטיניות, שבמשך כמעט שנתיים התמודדו עם מוות איטי, החבר על ידי החבר.
ב- 30 באוקטובר 2023, שלושה שבועות בלבד לאחר תחילת המלחמה, פגע בטיל את בית משפחתו של ג'נט בג'בליה. היא ואחיותיה ואחיה שרדו, למרות שמוחמד סבלו מפגיעות קשות. דודתם ודודם נהרגו.
שנה לאחר מכן, ב- 7 באוקטובר 2024, עומר, אחיו הבכור של ג'נט, הוחלף בזמן שניסה לחלץ את הפצועים מבית מופצץ; הצבא הישראלי פגע שוב באותה נקודה והרג אותו.
ואז, ב- 22 ביוני השנה, אמה, מונרה, הלכה לעולמה. היא ביקרה בקרובי משפחה כאשר הצבא הישראלי הפציץ את האזור. מונרה נפגעה מרסיסים; היא הגיעה לבית החולים שעדיין בחיים אך נפטרה 39 שעות אחר כך.
ב- 10 באוגוסט הפציצה ישראל אוהל תקשורתי ליד בית החולים אל-שיפה, והרגה את אחיו של ג'נט מוחמד וששה עיתונאים נוספים.
כעת, לג'נט יש רק אביה ריאד, אחיה איברהים ואחיותיה אולה, האדל, חנן עזבו.
"(מתי) אחי הגדול עומר הלך לעולמו, שמענו את אבינו נאנק ואומר," שברת את הגב שלי, אוי אלוהים, "אמר לי ג'נט כשהושטתי אליה.
"כשאיבדנו את אמי מונרה, אבי אמר בקול צרוד, 'הוכה לנו'," היא המשיכה.
"כשאחי מוחמד, העיתונאי, היה קדוש מעונה, הוא לא אמר דבר. הוא לא צרח, הוא לא בכה, הוא לא השמיע מילה. ואז הפחד החל להתגנב לליבי … חששתי שהשתיקה שלו עלולה לשבור אותו לנצח. חששתי מהשקט שלו יותר ממה שחששתי מצערו."
לאחר שמוחמד היה קדוש מעונה, ג'נט ניסתה לשכנע את אחיה איברהים לעזוב את עבודתו כעיתונאית, מכיוון שהיא פחדה בשבילו. הוא היה האחרון שנותר לתמוך בה, אביהם ואחיותיה. אבל הוא סירב ואמר ששום דבר לא יפיל אותם מלבד מה שאלוהים כתב עבורם. הוא אמר לה שהוא רוצה לעקוב אחר מורשתם של אחיהם הקדוש ועמיתיו.
עבור ג'נט, הכאב של איבוד יקיריה הפך לבלתי נסבל. "בכל פעם שחשבנו שנוכל לנשום מעט, ההפסד הבא יחזיר אותנו לאותה חושך. הפחד הוא כבר לא תחושה חולפת, אלא בן לוויה מתמיד, צופה בנו מכל פינה בחיינו. האובדן הפך לחלק מקיומנו, והצער התיישב בפרטי חיי היומיום, בכל חיוך שהושהה ובכל שתיקה מתמשכת," היא אמרה לי.
דבריה מהדהדים את סבלם של כל כך הרבה משפחות כאן בעזה.
על פי משרד התקשורת הממשלתי, החל מחודש מרץ השנה, 2,200 משפחות פלסטיניות נמחקו לחלוטין מהמרשם האזרחי, כל חבריהם נהרגו. יותר מ -5,120 משפחות נותרו רק חבר אחד.
משפחות פלסטיניות נמצאות ללא הרף באיום הכחדה עם כל גל הפצצה.
קרובי משפחה שלי נמחקו גם מהמרשם האזרחי. לאבי, לגאסן, היו שמונה בני דודים – מוחמד, עומר, איסמעיל, פיראס, חאלד, עבדאללה, עלי ומרה – שהקים ענף גדול של משפחתנו המורחבת. לאחר פרוץ המלחמה התחלנו לאבד אותם בזה אחר זה. כל הפסד הותיר חלל חדש, כאילו נמשכים אלינו לספירלה של צער חוזר.
רק נשות עומר ואיסמעיל ושני ילדיהם נותרו כעת. אבי נושא את הכאב העצום הזה בשקט, אוחז בצערו עמוק בפנים.
כיום אנו מתמודדים עם מתקפה ישראלית נוספת בצפון עזה. בשנה שעברה הרגו המתקפה הישראלית עשרות אלפים. אלה שהריסו עקירה מאולצת לדרום שילמו מחיר כבד.
רבים מאיתנו שאיבדו את יקיריהם לא רוצים לחיות שוב דרך האימה. בשנה שעברה משפחתי נשארה בצפון, אך כעת אנו מותשים. אנו שחוקים מההפצצה, המוות והטרור שחווינו. נעזוב הפעם. גם משפחתו של ג'נט, שהחזיקו בגאווה בביתם שהורס למחצה בג'בליה, תעזוב.
חווינו מעשי זוועה ששום אדם לא יכול לסבול. איננו יכולים לקחת מוות נוסף.
הדעות המובעות במאמר זה הן של הסופר ואינן בהכרח משקפות את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
