דפנה רכטר, בתם של השחקנית חנה מרון והאדריכל יעקב רכטר, הייתה אחת השחקניות הבולטות בישראל בשנות ה־80 וה־90, ובהמשך הקריירה שלה נעשתה גם זמרת יוצרת. סיפור חייה, כך מתברר, כולל גם פרקים כואבים וקשים.
את עומדת לחגוג בקרוב יום הולדת 60.
"נכון, ואני עושה עכשיו פרויקט גדול, שהשיא שלו יהיה ביום ההולדת שלי, ב־15 ביולי. אנחנו נעשה הופעת השקה גדולה לאלבום החדש, במקום שנקרא 'האזור' בתל אביב. שם עשיתי את הופעת ההשקה הקודמת של האלבום עם קורין אלאל, חברה מאוד יקרה לליבי שהלכה מאיתנו. החלטתי בהשראתה לא לוותר”.
קורין אלאל גרמה לך לעשות שוב אלבום, כמו שעשית איתה?
"לא, כשעשינו את האלבום, אני הייתי במקום מאוד רע. הייתי מאוד עמוק בתוך הסמים, הייתי מאוד אומללה. מה שהיה לי הכי טוב בעולם זה להיות באולפן ולהיות איתה, שיחות נפש כל הלילה. היינו מאוד קרובות, ולהיפרד ממנה היה מאוד קשה. אבל משהו בפרידה ממנה פתאום אסף אותי ואמר לי: 'יש לך ילד מקורין – יש לנו את האלבום'".
גידלתי את עצמי
בעיני מי שגדל בארץ בשנות ה־80, דפנה רכטר הייתה ילדה שכלפי חוץ היה לה הכל – כסף, פרסום, יופי. אם הייתה איזו נסיכה במדינה, זו היית את.
"כן, זה לא פשוט. בגלל זה גם נתקעתי במירכאות במקצוע הזה ובשחקנוּת כל כך הרבה שנים. אני התגלגלתי לזה כי פשוט לא ידעתי לעשות שום דבר אחר. וכשהגעתי לבית צבי, למכינה, עוד לפני הצבא, פתאום קיבלתי פידבקים חיוביים, אחרי שכל החיים לא הצלחתי להיות בשום מסגרת – יש לי איזו דיסלקציה קלה והפרעות לימוד קשות והפרעות קשב. שנים הייתה פסאדה של הסתרה של דפנה רכטר. לא ראינו את הפרעות הקשב, לא ראינו את הבעיות. בגלל זה הגעתי למשחק והייתי שחקנית כל כך טובה, כי כל החיים הייתי בדמות של 'מה אתם רוצים לראות ממני?'".
אמא שלך הייתה שחקנית ענקית, שמופיעה על הבמות המרכזיות. היא לא הייתה נוכחת? בבית, באוכל, בשיעורי בית?
"לא היה. לא הייתה. אני הייתי הכי קטנה במשפחה. אני לא חושבת שלמישהו היה כל כך כוח אליי ועניין בי. זה קורה די הרבה לילדים שלישיים, לא ברמה הזאת, אבל ברמה שהם כבר מגדלים את עצמם. ובאמת גידלתי את עצמי".
היית חוזרת מבית הספר – ואמא לא הייתה בבית?
"היא הייתה, היא ישנה. הייתה במנוחת צהריים. עדיף לא להפריע לה. היא הייתה הולכת לתיאטרון בערבים, ואני הייתי מסתובבת ואף אחד לא ידע. הייתי ילדת מפתח, מה שנקרא. הייתי מסתובבת הרבה ורצה לי, אבל היה שם גם המון חופש".
קראתי שבגיל 7 החופש הזה עלה במחיר כבד. עברת פגיעה מינית.
"נכון. אני לא זכרתי את זה המון שנים, ופתאום באיזשהו שלב היה לי חלום. אני מעדיפה לא לפרט. גם בהרצאות שלי אני אומרת שזה קרה, ואני אומרת לא משנה מי, מה, כמה ולמה. מה שמשנה הוא מה קרה לי באותו רגע. היה לי משבר מאוד גדול. ניסיתי להפסיק את זה דרך אמא שלי, וסיפרתי לה".
איך היא הגיבה?
"היא לא האמינה לי. 'זה דמיון, את חולמת, זה לא יכול להיות, לא קרה', משהו כזה".
המשכת להיות אחרי זה בסביבה של הפוגע?
"מה שחשוב זה שהמשיכו לחשוף את הילדה, למרות שהיא הדליקה נורה אדומה, למקומות פוגעניים. לדעתי, אמא שלי, באותו רגע שאמרתי לה את זה, היא גם שכחה את זה. כי אבא שלי לא ידע. אני סיפרתי לאבא שלי בגיל מאוד מאוחר. הוא פשוט לא הבין למה אני לוקחת סמים".
כמה זמן אחרי הפגיעה התחלת לשתות ולהשתמש בסמים?
"בגיל 12 התחלתי לשתות, בגיל 11 התחלתי לעשן סיגריות. אף אחד לא שם לב. ההסתרה הזאת התחילה מגיל צעיר. ההסתרה הכי גרועה? שאמא שלך בשנות ה־80 היא 100% רייטינג, אחת הנשים האהובות במדינה, אייקון. והפער הזה, בין הדימוי הממלכתי של אמא שלך ובין מה שאת חווה כילדה, הניכור והטראומה".
איך הגעת לסמים הראשונים?
"הייתי בת 13 כזה, ועישנו חשיש במה שנקרא אז נרגילה. זה היה בבית של חברה. האח הקצת יותר גדול שלה ארגן לנו. ישבנו ועישנו".
מתי הגיעו הסמים הקשים יותר?
"שנה אחרי זה. ממישהו גרמני, נרקומן. אחד הדברים ההזויים בעיניי עד היום הוא שלא עברה לי מחשבה שמשהו פה לא בסדר. מי חשב על זה בכלל? מזריקים, מזרק נקי, לא עניין אותי כלום. וכשהוא עשה… זה היה הרגע המכונן, הנפלא ביותר בחיי".
היה מקרה שבו ישבת עם הבחור הגרמני מתחת ל"קאמרי" ואמא שלך ראתה אותך.
"כן. ישבנו על הרצפה, ונראיתי באמת כמו סמרטוט: ג'ינס קרוע, רגליים יחפות. ופתאום אמא שלי ירדה למטה וקלטה אותי. ואז היא נעמדה, הסתכלה עליי ואמרה: 'למה דווקא כאן? למה מתחת לקאמרי?', זה מה שאכפת לה. לא 'למה את עושה סמים', לא 'מי הבחור שאת נמצאת איתו', אלא 'למה מתחת לקאמרי?'".
אמא שלך דיברה עלייך בתקשורת?
"באיזה ריאיון אחרי שעזבתי את התיאטרון, היא אמרה 'הבן שלי אדריכל והבת שלי פילוסופית מאוד, ודפנה מטומטמת, לא יודעת מהחיים שלה'. אז הדם מתפוצץ לי. אני פשוט אומרת: 'די, נשבר לי. אני לא אסתום יותר'. מובן שיש גם הדחקה, כדי לא להתעמת עם אמא כל החיים. בגלל זה צריך עוד ועוד סמים, כי אתה רוצה לטשטש. לאט־לאט השדים הולכים וגדלים, ואז אתה צריך יותר ויותר סמים".
זומבי במיטה
"נורא חשוב לי להדגיש שאני סגרתי מעגל עם אמא שלי", היא מבהירה. "לא סגרתי חשבון, סגרתי מעגל עם אמא שלי. כי לפני שהיא נפטרה פתאום היה לנו איזה חיבור, ופתאום היא הבינה שאני עושה מוזיקה ואת זה שאני לא שחקנית. היא לא הבינה איך אפשר לעזוב את המקצוע הזה. ופתאום היא הקשיבה לשירים שלי ונורא התלהבה. ופתאום ראיתי פעם ראשונה בחיים שהיא רואה אותי. וזה היה מדהים. זה קרה חודש לפני שהיא נפטרה".
הצלחת לדבר איתה?
"לא פירטתי איתה. אני ניסיתי שוב לדבר איתה על העניין של הפגיעה המינית, להזכיר לה את זה ולראות אם היא זוכרת. תראה, אמא שלי הייתה אישה עם הרבה מאוד בעיות משל עצמה ומהבית שהיא באה ממנו. המודעות שלה לסביבה הייתה מאוד־מאוד קטנה. היא הייתה במעגל סגור. והיום אני יכולה להגיד לך שהיא עשתה כמיטב יכולתה. אין לי כעס עליה היום, אין לי".
למרות המחירים ששילמת כל החיים שלך?
"כן, בגלל שאבא שלי לא היה מלאך ואמא שלי לא הייתה שטן. אני מבינה את הדברים האלה היום, אני מבינה אותם מתוך מקום של חמלה וקבלה. הדרך שלי והחיים שלי וכל המסע הזה שלי – זה מה שהיה צריך להיות".
בכמה סמים השתמשת בחייך?
"יכולתי לקנות בכסף הזה בתים. כי הייתי מאוד מפורסמת, הרווחתי הרבה כסף. כשקונים קוק, זה לא גרם, זה חמישה גרם לפחות. והרואין. ארגזים של אלכוהול – לא בקבוק יין, ארגזים. אין לי קצה. בגלל זה אסור לי יותר. הפחד הכי גדול שלי זה לגעת במשהו".
היה לך רוק בוטום, הגעת לתחתית?
"כן, בסוף הגעתי לרוק בוטום. הייתי שנייה לפני המוות. הרגשתי שאני משתחררת כאילו מהעולם, מהקיום. ה־death wish הזה היה לי מאז שאני מאוד קטנה".
מתי הייתה נקודת השפל הזו?
"לפני שבע שנים. הייתי כבר במיטה, לא זזתי, לא עשיתי כלום. כאילו זומבי במיטה. הייתי לוקחת מורפיום בכמויות שהיו הורגות אדם ממוצע. ובאמת כל לילה לקחתי יותר ויותר והתפללתי לא לקום בבוקר. וכל בוקר שהתעוררתי – מה זה אכזבה? זעם! כאילו, הנה עוד הוכחה שאין אלוהים".
וזה השלב שבו החלטת שאת רוצה לחיות בלי סמים?
"פתאום הבנתי שכן, יש אנשים שצריכים אותי. הקונספט הזה, של למות ולתת לאנשים הקלה ממני כי אני עול – פתאום הבנתי שזה לא נכון. אפילו על הכלבים שלי. יש לי שלושה כלבים, ופתאום הבנתי שאם אני אמות, מי יטפל בהם?”.
עד כמה זה קשור לעובדה שאמא שלך כבר לא הייתה בחיים אז?
"אני לא חושבת שזה קשור. עם אמא שלי אני סגרתי מעגל. ממש לפני שהיא נפטרה, נכון, אבל זה היה משהו שכאילו אני והיא חיכינו לו כל החיים, וזה פתאום קרה. איזה מזל שזה קרה. ובאמת הייתה לי הקלה".
היום, אחרי השנים שבהן את מחוץ לעולם המשחק, אין געגוע?
"רק למוזיקה. במוזיקה אני עומדת על הבמה, וזה שלי. זה הטקסטים שלי, זו המוזיקה שלי. אני לא מגדירה את עצמי כזמרת, אני מגדירה את עצמי כיוצרת מוזיקה. הציפיות שלי הלכו. בגלל שכשניסיתי, וכשהיו לי ציפיות, אז שום דבר לא קרה".
אז מה החלום שלך בתחום המוזיקה?
"להופיע ב'בארבי'. אני עכשיו בונה את זה, בדיוק את זה. הופעת הניצחון שלי תהיה ביום ההולדת שלי, ב־15 ביולי. זו תהיה נקודת הניצחון שלי, שאני פעם אחת עושה את זה כמו שצריך ומגשימה את החלום".
