כמאל טבאג'ה ושני אחיו הצעירים ושלוש אחיותיו נפגשים באינטרנט כל יום כדי לנחם אחד את השני.
יחד הם מתאבלים על מותם הפתאומי והאלים ב-23 בספטמבר של הוריהם, חוסיין בן ה-74 ודעאד טבאג'ה בן ה-69, שחגגו באפריל האחרון את יום נישואיהם ה-48.
"הם תמיד היו ביחד", אומר כמאל. "הם היו אנשים טובים שחיו לפי הערכים שלהם – נדיבות, ענווה וצדקה".
חוסיין ודעת טבאג'ה הם בין אלפי האזרחים שישראל הרגה בלבנון במהלך השבועות האחרונים כשהיא מפנה את מראותיה הקטלניים לעבר יעד אחר.
הכאב של המשפחה הקנדית עדיין גולמי. במהלך הראיון שלי איתו, כמאל, מתווך ביטוח משנה מבחריין, נאלץ לעצור מעת לעת כדי להסתדר בזמן שהוא ענה על שאלות לגבי מי הוריו וכיצד הם מתו.
יש גם כעס מוחשי, המכוון לממשלת קנדה על כך שלא הצליחה לחייב את ישראל בכל מידה מוחשית של דין וחשבון על הרג שניים מאזרחיה.
מעבר לשיחת טלפון של 20 דקות משרת החוץ מלאני ג'ולי ושני ציוצים שפורסמו בחשבון ה-X של השר המתייחסים לרציחות, המשפחה נשכחה וראש הממשלה ג'סטין טרודו איפשר לישראל, שוב, להתחמק עם זֶה.
לפחות, אומר כמאל, פקידים קנדיים היו צריכים לאסוף ראיות כדי לבסס את אחריותה של ישראל להריגת הוריו כשהם פנו במכונית לביתו של אחיו הצעיר ג'לאל בארמון – 21 ק"מ (13 מייל) דרומית לביירות – בשביל מה, בשעה באותו זמן, נראה היה מקלט בטוח.
ראיה זו הייתה יכולה לשמש אז, הוא סבור, כדי לתבוע את ישראל ובמקרה הצורך את הטייס הישראלי שירה את הטיל שמחק את הוריו מיידית.
"שר החוץ אכן פנה אלי", אומר כמאל. "(אבל) אתה פשוט לא יכול להתקשר למשפחה ולהביע את תנחומיך ולהגיד: 'מצטער על האובדן שלך' והחיים ממשיכים".
זה מה שעשתה ממשלת קנדה. זה המשיך הלאה. זה המשיך הלאה כי בכל הנוגע לפשעים של ישראל, ראש הממשלה טרודו והחברה תמיד בחרו במעשים ריקים וביצועיים של סולידריות כביכול עם קורבנותיה ולא במעשים אמיתיים וקונקרטיים של אחריות.
לפיכך, שני הציוצים של ג'ולי.
הציוץ הראשון שלה שמכויל בקפידה היה פורסם ב-25 בספטמבר. ג'ולי השתמשה בברומידים הרגילים. היא הייתה "עצובה מאוד מההרג של חוסיין ודעאד טבאג'ה בתקיפות אוויריות". ג'ולי הוסיפה: "מחשבותיי עם המשפחה שלהם… יש להגן על אזרחים".
לא הוזכר, כמובן, מי עומד מאחורי "התקיפות האוויריות".
הציוץ השני, אשר הופיע יום לאחר מכן, היה תוצר של התעקשותו של כמאל – בשם אחיו ואחיותיו – שהשר "יגנה" את מעשיה הקטלניים של ישראל.
"אני מגנה את הריגת שני החפים מפשע שנמלטו מאלימות במתקפה של צה"ל", כתבה ג'ולי. "אנחנו מסרבים לתת לאזרחים לשאת במחיר העימות הזה".
וזה, עד כמה שאני יכול להבין, היה סוף העניין עבור ג'ולי והבוס שלה. התיק נסגר בצורה משביעת רצון.
חבל. כל כך עצוב. הגיע הזמן להמשיך הלאה.
בראיון בסוף ספטמבר ל-CBC, ג'ולי אמר היא ניסתה להגיע לשר החוץ הישראלי ישראל כץ, ככל הנראה כדי להעלות את הרג בני הזוג הקנדיים. ג'ולי אמרה ל-CBC שלמעשה, כץ הייתה עסוקה מכדי להשיב לה.
אז, שלחתי לשר רשימה של שאלות ששאלתי האם היא מסוגלת לדבר סוף סוף עם כץ ומה התכוונו ג'ולי וממשלת קנדה לעשות בנוגע לרציחות מלבד שיחה עם הצד הישראלי שלה.
תגובתה של ג'ולי: שתיקה.
זו התעלמות מחובה, מבישה, על גבול המגונה, שחובות ג'ולי והממשלה המשרתת שהיא חלק ממנה, למשפחת טבאג'ה.
ככל הנראה, השר צריך להזכיר את הפרטים האיומים של מה שקרה לשני אזרחים קנדיים שעל האינטרסים שלהם היא נשבעה להגן ולהגן.
בבוקר ה-23 בספטמבר החלה ישראל להפציץ את העיירה כפרטיבנית שבדרום לבנון, בה בילו חוסיין ודעאד את חלק ניכר מהפנסיה שלהם – למרות שהם המשיכו לנסוע לקנדה מדי שנה לבקר את ילדיהם ונכדיהם.
כמאל אמר להוריו שהם חייבים לעזוב. הם הסכימו.
בני הזוג ארזו חלק מחפציהם ונכנסו לרכב שטח קטן של ב.מ.וו. הם ניסו לעשות את דרכם לביירות – רק 70 ק"מ (43.5 מייל) משם – לאורך כביש חוף צפוף עם לא פחות מ-500,000 אזרחים אחרים שנמלטו מההפצצה.
לאורך המסע האיטי והטחן של הוריהם, כמאל, כמו גם אחיו ואחיותיו, נשארו איתם בקשר באמצעות שיחות טלפון והודעות טקסט.
בני הזוג הרגיעו את ילדיהם שהם בסדר. מאוחר יותר, חוסיין ודעד שלחו הודעות טקסט למשפחה ואמרו שהם הופנו לכביש צדדי.
מוקדם באותו ערב, השאיר דעד למשפחה הודעה קולית מרגיעה לפיה הם מתקרבים לעיר צידון ולביטחון.
זו הייתה הפעם האחרונה שמישהו שמע מחוסין ודעאד. רישומי הטלפון הנייד מראים כי בני הזוג נשארו באינטרנט עד השעה 19:00.
בחצות, ג'לאל טבאג'ה המודאג עזב את אהראמון כדי לנסות למצוא את הוריו. המשפחה נותרה מלאת תקווה שחוסיין ודעאד בחיים.
עם זאת, כמאל ידע שהיתה הפצצה באזור, והוא חשש מהגרוע מכל.
"סגרתי את הפה שלי", הוא אומר.
ג'לאל פונה לבית החולים המרכזי בצידון בבוקר ה-24 בספטמבר. נאמר לו כי היה פיגוע בקרבת מקום וכי נפגעו מספר מכוניות, בהן ב.מ.וו X5 כסופה.
הראו לו כמה גופות – או מה שנשאר מהן.
ג'לאל התקשר לכמאל עם החדשות המדאיגות. כמאל אמר לאחיו לשלוף ולבדוק את מספר הרישוי של הרכב.
"בוודאי, זו הייתה אותה מכונית", אומר כמאל.
תמונות של שאריות רכב השטח מציגות מעטפת מתכתית חלולה ושרוף. זה נשרף.
ג'לאל מצא את קצין ההגנה האזרחית המקומי שהוציא את גופות הוריו המבותרות מהמכונית המושחרת ולקח אותן לבית חולים בעיר צידון.
השעון של דאד נמצא.
ג'לאל נאמר לא לנסות לזהות את הוריו מכיוון שאין מה לזהות. זה היה חסר טעם. הדרך היחידה לאשר שחלקי הגוף החרוכים והמעוותים היו אכן חוסיין ודעאד טבאג'ה הייתה באמצעות בדיקת DNA.
התוצאות הגיעו מאוחר יותר באותו שבוע.
המשפחה, במיוחד בנות הטבאג'ה, התמוטטה באבל.
"ההורים שלנו היו רוצים שנחזיק אחד בשני וזה מה שאנחנו עושים עכשיו", אומר כמאל.
האחים טבאג'ה ארגנו לקחת את הוריהם באמבולנס חזרה לכפר בו הכירו, התאהבו והתחתנו. שם הם נקברו זה לצד זה.
העדים היחידים היו הקברן וכמה מתושבי הכפר שנשארו מאחור.
משרדה של ג'ולי יצר קשר עם ג'לאל כדי לקבוע מועד לדבר. כמאל היה נחוש בדעתו להיות בשיחה.
הוא אמר לשר שישראל דחקה בהוריו ואחרים לעזוב את הכפר שלהם רק כדי להרוג אותם במה שהוא תיאר לי כ"ברז משולש".
התקיפה הראשונית נועדה להרוג אזרחים בשיירה ושתי התקיפות הבאות נועדו להשמיד כל מי שנחלץ לעזרתם.
כמאל אומר שג'ולי הבטיחה להם שאוטווה מנסה לנהל משא ומתן להפוגה של 21 יום בין ישראל לחיזבאללה, אך ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו סירב לשתף פעולה.
כמאל לא משוכנע שקנדה מחויבת לשלום.
"(נתניהו) לא היה יכול לעשות אחוז אחד ממה שהוא עשה אם לא היה לו גיבוי מלא (של המערב), הוא אומר.
הוא צודק.
ב"הרג זעם", נתניהו והמשטר הקיצוני שלו, ללא עונש, הפכו את עזה למאדים – שוממת ובלתי ראויה למגורים. אין לי ספק שהם מתכננים לעשות את אותו הדבר ללבנון.
החסינות חייבת להסתיים אם ההרג יסתיים.
כמאל אומר, למיטב ידיעתו, ג'ולי וממשלת קנדה לא עשו "דבר" כדי לחקור את הרג הוריו.
"אף אחד לא פנה אלינו אחרי שתוצאות ה-DNA (בדיקות) חזרו", אומר כמאל. "לא אכפת להם. כל מה שהיה אכפת להם (מ) זה לתת לנו תנחומים כדי שיוכלו לומר: 'שימחנו אותם עכשיו; סגרנו להם את הפה, עשינו את הציוצים האלה. הם צריכים להיות מרוצים'".
כמאל אומר שהריגת הוריו היא "פשע מלחמה" וכי על ממשלת קנדה להתייחס אליו ככזה. לשם כך, הוא אומר שקנדה חייבת לתבוע את ישראל בבית משפט אזרחי כדי להכניס את העבריינים למעגן.
הוא יודע שזה לא יקרה.
"ממשלת קנדה", אומר כמאל, "לא תעז לעמוד מול הפשעים הישראליים, בדיוק כמו שאר העולם. אף אחד מהם. ראינו את זה."
הוא שוב צודק.
הנה האמת. ממשלת קנדה מחשיבה את חוסיין ודעאד טבאג'ה כאל הקורבנות הניתנים להוצאה של "זכותה המוחלטת של ישראל להגן על עצמה".
שני ציוצים ושיחת טלפון קצרה. זו כל התגובה שמלני ג'ולי החליטה על חייהם הארוכים ועל מותם החולה.
זה כתם וחרפה.
חיילי משפחת טבאג'ה ממשיכים כמיטב יכולתם בתמיכה ואהבה של חברים מקרוב ומרחוק.
"לא היה לנו זמן להתאבל באמת", אומר כמאל. "אני לא חושב שאוכל להתאבל עד שאלך לבקר את הקברים של ההורים שלי. זה הרגע שיפגע בי שהם נעלמו”.
הדעות המובעות במאמר זה הן דעותיו של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
