לעיתים קרובות אנחנו מסתייגים מהשונה מאיתנו ולא מכבדים אותו. מדוע? בנושא זה עוסקת הצגה מעולה שראיתי לא מכבר בתיאטרון הקאמרי ושמה "מי בעד?". זוהי קומדיה טרגית, אקטואלית ורלוונטית לכל בית משותף, המשקפת את טבע האדם ואת החשש של חלקנו מאנשים הלוקים בבעיות נפשיות, אנשים עם זהויות שונות משלנו, ואת האופן שבו אנו שופטים אותם על בסיס סטריאוטיפים, דעות קדומות, חוסר הבנה ופחד מהשונה.
ההצגה מבוססת על סרט ספרדי וזכתה לעיבוד נהדר לעברית של דוד בילנקה ורוני ברודצקי, שגם מפליאה בבימוי ההצגה. היא עוסקת באסיפת דיירים בבניין משותף, שנערכת בדירתו של אחד מהם ובה דנים בשקיות זבל המושלכות בלובי, בשיפוצו ההכרחי של המקלט ובשאר בעיות משעממות של בית משותף, עם אותם טיפוסים והדינמיקה שביניהם.
לקראת סוף האסיפה אומר המארח שהוא עומד להשכיר את דירתו למתמודד נפש, ואז פורצים ועולים כל השדים, החרדות והפחדים, הסטיגמות והדעות הקדומות של הדיירים. הם אומנם שונים זה מזה, אבל חוסר הסובלנות משותף כמעט לכולם. נוצר עימות חריף בין השכנים, סגירת חשבונות וחשיפות אישיות.
ההצגה מציבה מולנו מראה ומכריחה אותנו להתבונן על עצמנו. כולנו נאורים, פתוחים ומכילים, עד שזה נוגע בנו באופן אישי. או אז צצה ועולה הגזענות, שאצל חלקנו קיימת קרוב לפני השטח ואצל חלקנו קבורה עמוק יותר. זו הצגה שהצפייה בה היא הנאה צרופה ופרצי צחוק מהקהל מלווים אותה, ובו בזמן התוכן מעורר מחשבה ואנחנו נדרשים לחשבון נפש אישי.
קו אדום, אחד מני רבים, נחצה השבוע כאשר השר בצלאל סמוטריץ' השתלח בזמן דיון בקבינט ברמטכ"ל אייל זמיר, ביקר את התנהלותו והאשים אותו בכישלון ובהדלפות. אכן, לוחם דגול הוא סמוטריץ', רב־ניסיון בטקטיקה ובתורת הלחימה, כשהוא מכתיב לרמטכ"ל מה צריך להיות תפקידו של הצבא, ובמקרה זה: ניהול הסיוע ההומניטרי.
אני לתומי חושב שתפקיד הצבא הוא להילחם, להגן על המדינה ולא לעסוק בחלוקת אוכל ובעניינים מנהלתיים של אוכלוסייה שחלקה עוינת. לדעתי, חוסר כבוד לרמטכ"ל בזמן מלחמה, ועוד מצידו של שר שכולנו מכירים את ניסיונו הצבאי ה"עשיר", מבזה את השר ולא את הרמטכ"ל.
אין לי ספק שהתנהלות השר נובעת מגישתו הפוליטית, הן כלפי הצבא והן כלפי העברת האספקה לאוכלוסייה העזתית, כמו גם ניסיון לרצות את קהל תומכיו ההולך ומידלדל. ויכוח כזה בזמן הזה, כאשר החיילים שלנו נלחמים בעזה, ודאי שאינו תורם למורל ולרוח הלחימה שלהם.
