השמש שוקעת מאחורי המצוקים, מיליון כוכבים מאירים את השמיים, ואנחנו מחנים את הרכב מול אחד המרכזים המסחריים של מצפה רמון. החנויות כבר סגורות, אבל באופן מפתיע לערב יום רביעי – מסעדת סומסומיה מלאה בסועדים. מדובר במסעדה עונתית שהיא שילוב בין פאב תל אביבי עם קוקטיילים צבעוניים למסעדה כפרית עם אורחים קבועים. "אנחנו ארבעה שותפים", מספר בגאווה שרון בריק, השף של סומסומיה ואחד הבעלים. "אנחנו מסעדת ערב צבעונית עם אוכל טוב ושמח – בשרים, דגים, טבעוני, יש לכולם מה לאכול. פתחנו לפני שנתיים וחצי, בשיא הבלאגן, אבל איכשהו מצפה רמון תמיד רגועה. לא היו פה טילים – רק שקט וברוך השם.
חיי הלילה של מצפה רמון
(צילום: אסף קמר)
מתברר שבשעות הקטנות של הלילה יש לפעמים גם הופעות של מוזיקה חיה, סטנדאפ של אורחים מזדמנים וערבי קונספט עם תפריטים מיוחדים. "לפני חודש היה פה ערב איטלקי עם תפריט של פסטות, מוזיקה של אנדראה בוצ'לי וכל האורחים התחפשו לרומאים", מספר השף המקומי. "אתה יושב במדבר – ומרגיש כאילו נחתת ברומא. הקוקטיילים משתנים אצלנו כל הזמן. יש לנו משקאות עם מלון, עם לואיזה, עם סברס, מה שיש בעונה, מה שיש אצל החקלאים פה בסביבה. זה מה שמרכיב את הטעם של מצפה רמון".
כלי נגינה עתיקים של הבדואים, אשר על שמם קרויה המסעדה, תלויים על הקירות באווירת סיני. בשר הכבש היה טעים ושתינו בירה "ערבה" חזקה ובהירה עם לוגו של שועל מדברי. על הבר הקטן והאינטימי של המסעדה אנחנו מזהים שני בליינים מוכרים מאזור המרכז עם עיניים נוצצות וחיוך רחב של יודעי סוד. "יש פה אווירה של חו"ל, בין קופנגן ליפו", ענת מנוס מפרגנת. "באנו לחופשה קצרה של לילה ובמלון המליצו לנו על סומסומיה. יש פה קסם, אתה נכנס ולא רוצה לצאת".
איתי ענר, מנהל מחלקת התיירות במועצה המקומית מצפה רמון – והמארח שלנו, מדגיש את האותנטיות של חיי הלילה: "אסף, רצית לבוא ביום חמישי – כשהכל עמוס בתיירים מהמרכז – שזה אחלה, אבל הצעתי שתבואו ביום רביעי כדי שתפגשו את האנשים האמיתיים של מצפה. יש פה סצנה מקומית מטורפת, מאמנות אינדי ורוק ועד שירה מקודשת. הכל קורה פה על טהרת המקומי, עם יוצרים שחיים כאן כל השנה".
לא רחוק מסומסומיה שוכן קפה קיבוץ – חלל גדול באווירה אורבנית עם ניחוח מדברי. כאן נערכים ערבי שירה מקודשת – חוויה מדיטטיבית שמובילה לחיבור פנימי. "שירה מקודשת זו תפילה", מסבירה לירון בלאיש שלמה, צעירה תושבת מצפה רמון שהגיעה להשתתף באירוע של הקהילה. "זה הרבה דברים, אבל זה בעיקר תפילה, חיבור ללב ולפשטות. התכנסנו פה היום כדי להתחבר, כל אחד לעצמו, אחד לשני, לשקט. כן, זה קורה לאט. זה כאילו כמו שיר, הוא מתחיל בקטן, ואז מתגלה, מתגלגל, מתעצם".
בחלל של קפה קיבוץ, התאורה אפלולית, וחבורה גדולה של צעירות וצעירים בלבוש אופנתי מוקפד, בסגנון הודי-רוחני, יושבים על כריות במעגל ושרים בלהט עם הנגנים המוכשרים. "באתי לכאן אחרי תקופה קשה", מספרת שירי בן הרוש, תושבת חדשה במצפה. "יש כאן משהו מרפא. אתה יושב על כרית, שומע שירה עדינה, נושם את האוויר של המדבר – ונרגע. אני באה לפה כל שבוע".
באופן מפתיע, דווקא השירותים המעוצבים של קפה קיבוץ נראים כאילו נלקחו מסצנה תל אביבית – עם סטייל של מסעדת שף מושקעת.
בסביבות השעה עשר בלילה אנחנו מגיעים למוקד הפעילות התרבותית של מצפה רמון – פאב הברך – ואין אפילו כיסא אחד פנוי (נזכיר רק: מדובר בערב יום רביעי). אוריה רייך, היזם בעל החלומות שהקים את המקום לפני כעשור, מקבל אותנו עם חיוך ומציע סיבוב במתחם.
"הברך התחיל כפינה קטנה לקוקטיילים טובים ושיחות", הוא מספר. "לאט-לאט זה הפך למה שהוא היום – הלב של התרבות, של הקהילה. פה נולדות הופעות, נולדים רעיונות, נולדים חיבורים. אנשים מגיעים לפה מכל הארץ, וזה מרגש. הם רואים במה קטנה, בר עמוס, אבל נשארים בגלל האווירה. הקשר שנוצר פה בין האנשים הוא אמיתי".
במקום מתנגנת תערובת אקלקטית ומהנה של מוזיקה אלטרנטיבית, אלקטרונית וגם קלאסיקות מהאייטיז. ברחבה הקטנה הרוקדים משתחררים בסגנון "אקסטטיק דאנס" – ריקוד חופשי, ללא חוקים מוגדרים. התחושה היא שמדובר בערב מקומי מובהק: תלבושות בסגנון מסיבות טראנס, ואחד הפרטים הבולטים והמשעשעים – רבים מהבליינים רוקדים יחפים.
"כאן זו הנורמה, כולם הולכים יחפים", אומרת זואי שטיינברג (30), רוקדת יחפה ומאושרת כמו בסרט על ההיפים של שנות השישים. היא משתפת אותנו באווירה הייחודית של מצפה: "פשוט סומכים על הרצפה". גם את האהבה שלה מצאה כאן, בדרך לא שגרתית: "בחור חמוד הציע לעזור לי עם הדירה החדשה – הוא התקין לי מדפים, וזהו. זה הספיק".
לגבי חיי הלילה היא מדגישה: "כל הזמן קורה משהו, כל הזמן יש אקשן. אם זה בברך, אם זה בקפה קיבוץ, או במדבר יין. יש הופעות, מופעים, בגינות ובאמצע המדבר. אנשים פשוט נהנים".
אוריה, הבעלים של הברך, מדגיש את העשייה המקומית: "אנחנו לא בר נוצץ, אבל יש פה הכול – קוקטיילים מקוריים שאנחנו ממציאים בעצמנו, מנות טבעוניות מהמטבח של הדר, הופעות אינדי, מופעי פלמנקו, מוזיקה ערבית. אנחנו לא חקיינים – אנחנו יוצרים".
ומה שותים בברך?
"אנחנו מתמחים בקוקטיילים ייחודיים ובמנות פודיז צמחוניות. עושים הכול בעצמנו – סירופים מיוחדים, השריות של אלכוהול. זה סלואו פוד – הכול באיכות גבוהה, ביתי ואותנטי".
אמיר מירון, המיקסולוג החרוץ של הפאב, מציג לנו קוקטייל חדש ומפתיע: "בעצם יש פה וודקה עם סלק ורוזמרין, ליקר בנדיקטין צרפתי עתיק, לימון, אנגוסטורה ביטר והקצפה טבעונית. זהו קוקטייל מריר, אדמתי, עמוק ומתקתק. אנחנו מכינים את כל ההשריות והסירופים בעצמנו – וזה מה שנותן את הטעם המיוחד". אני טועם – ונדהם. יש פה משהו מאוד ייחודי. לצד השתייה, אכלתי גם את ההמבורגר הצמחוני וסקורדליה – ממרח שקדים ושום יווני, שבמבט ראשון מזכיר אולי חומוס, אבל מפתיע בטעמים של אנטיפסטי ותבלינים מצריים.
אמיר מדגיש שהסצנה במצפה רמון ייחודית בעיקר בזכות הפתיחות והקהילתיות. "יש פה רב-גילאיות מדהימה, סטודנטים בני עשרים לצד משפחות צעירות ואלדרס בני חמישים ושישים. כולם יוצאים ביחד, מדברים, פתוחים וחברותיים".
האלכוהול שזורם לי בדם עושה פלאשבק: בשנת 1990, כשהייתי בקורס קצינים בבה"ד 1 הסמוך, קיבלנו אפטר נדיר של כמה שעות. צלצלנו לבר היחיד שהיה פתוח אז במצפה רמון – החבית – וביקשנו להזמין שולחן לארבעה. מהצד השני ענו לנו: "תביאו עוד שישה צוערים ונפתח במיוחד לכבודכם את הפאב". עברו שלושים שנה, וחיי הלילה של מצפה רמון השתנו מקצה לקצה. אגב, החבית עדיין חי, בועט – ומומלץ בחום.
