מבחוץ נראית מדיניות ממשלת ישראל גם אכזרי וגם הרס עצמי בצורה בלתי מוסברת.
מלחמתה בעזה גבתה עשרות אלפי חייהם של פלסטינים והרסה חלק ניכר מהתשתיות הפיזיות, כמו בתי ספר ובתי חולים, הנדרשים כדי שחברה תפעל. למרות האבדות הרבות, הכוחות הישראליים עדיין לא הצליחו לקרב את חמאס ל"תבוסה מוחלטת". ועדיין יש אין תוכנית אמינה על כך שמונע מחמאס פשוט לחזור לשלטון לאחר המלחמה, שכן ראש הממשלה בנימין נתניהו שלל שוב ושוב את העברת השליטה על עזה לרשות הפלסטינית המתונה.
למדיניות הזו יש תמיכה ציבורית אמיתית. סקרים אחרונים של יהודים ישראלים מצאו שרוב יהודים ישראלים תומכים בהתנהלות הצבא הישראלי בעזהמאמינים ישראל צריכה לשמור על השליטה בעזה אחרי המלחמה, ו להביע ספקנות עמוקה על פתרון שתי מדינות במשא ומתן עם הפלסטינים (לפחות לעת עתה).
כדי להבין איך ישראל הגיעה לכאן, צריך להבין איך רוב הישראלים חושבים על ביטחון.
האידיאולוגיה הביטחונית השלטת של ישראל מתמקדת ב"טראומה" הקולקטיבית של המדינה, מילה נוכחת בכל מקום כשאתה מדבר עם ישראלים על הסכסוך. הנחת היסוד שלה היא הרעיון שהמדינה עשתה מעל ומעבר כדי לנסות לעשות שלום עם שכנותיה ונפגשה באלימות בכל צעד ושעל. שלום בטווח הקרוב נתפס כחלום צינור; הצורך לעצור את הטרור ולהשמיד אויבים הוא בעל חשיבות עליונה. בהשקפה זו, אבטחת ישראל מחייבת פעולה צבאית חד-צדדית – באגרסיביות ככל הנדרש.
זו לא תפיסת העולם היחידה שבה מחזיקים מספר רב של יהודים ישראלים; יש נצנצים של אלטרנטיבה באופק. אבל אם אתה רוצה להבין מדוע ישראל מתנהגת כפי שהיא, אתה צריך להתחיל בהתמודדות עם אידיאולוגיה של טראומה במרכז הפוליטיקה שלה.
אחד החלונות הטובים ביותר לתפיסת העולם הזו שנתקלתי בהם לאחרונה הוא שיחת פודקאסט ביניהם עזרא קליין והעיתונאי הישראלי עמית סגל.
לקרוא לסגל בולט זה אנדרסטייטמנט: דירוג אחד הציב אותו בתור העיתונאי היחיד המשפיע ביותר בישראל. הוא גם ימני חסר בושה; כשהשתתפתי ב-CPAC ישראל ב-2022הראיון של סגל עם המומחה השמרני האמריקאי בן שפירו היה האירוע המרכזי.
הדיון הזה היה במגרש הביתי של סגל, מילולית ופיגורטיבית. הראיון עם קליין, לעומת זאת, שם את סגל בעמדה לנסות ולהסביר את הפוליטיקה של ארצו לקהל הניו יורק טיימס. התוצאה הייתה חלון ברור בצורה יוצאת דופן להלך רוח ישראלי שלעתים קרובות אנשים מבחוץ מתקשים לתפוס.
במונחים רחבים, סגל מספר את סיפורה של הפוליטיקה הישראלית כ אחת מהדעיכה של השמאל – קריסה הניזונה במידה רבה מכישלון סדר היום הביטחוני שלה. "הישראלים הפסיקו להאמין בפתרון שתי המדינות, שיושג באמצעות משא ומתן דו-צדדי, כי הם ראו מה קרה בפעם הקודמת", אומר סגל.
בסיפור הזה, ישראל הציעה הצעת שלום נדיבה לפלסטינים במהלך פסגת 2000 בקמפ דיוויד – רק כדי להידחות מיד ונפגשה עם ארבע וחצי שנים של האינתיפאדה השנייה, התקופה האלימה ביותר של ישראל-פלסטינים הסכסוך עד למלחמת עזה הנוכחית. זמן קצר לאחר סיום האינתיפאדה ב-2005, ניסתה ישראל דרך אחרת לשלום: נסיגה חד-צדדית של חיילים והתנחלויות מרצועת עזה. התוצאה הסופית של החלטה זו הייתה השתלטות החמאס על רצועת עזה, תוך שימוש בה כמנחת שיגור לירי רקטות ו(בסופו של דבר) לפיגוע ב-7 באוקטובר.
הדיווח הזה הוא במקרה הטוב סלקטיבי, מספר רק את העובדות המחמיאות לישראל ומשמיט את הטעויות שלה. ג'רמי פרסמן, מדען פוליטי אשר לימודים המשא ומתן של קמפ דיוויד, האשים את סגל של "רוכלות גרסה מוכזבת לחלוטין" של אירועים – כזו שגורמת להצעת ישראל להיות נדיבה יותר ממה שהמחקר שלו מצביע על כך שהיא הייתה בפועל.
אבל אם נניח לרגע בצד האמת, אין ספק שסיפורו של סגל הוא הדומיננטי בקרב יהודי ישראל. הם לא רק מאמינים בזה מבחינה אינטלקטואלית, אלא מרגישים את זה בצורה אינטלקטואלית. 25 השנים האחרונות של פיגועי התאבדות וירי רקטות הותירו פצע פסיכולוגי פתוח, ודחפו את הפוליטיקה ימינה אפילו בעשור הנמוך יחסית של נפגעים לפני ה-7 באוקטובר.
כעת, טוען סגל, הישראלים מאמינים שאין להם ברירה אלא להגן על עצמם בכוח – והרבה מזה.
"כנראה נצטרך לראות עוד חיילים נלחמים בצפון (בלבנון) ובדרום (בעזה) בשנים הקרובות, אולי עשרות שנים. ויהיה מספר הרוגים. זו לא הולכת להיות מלחמה של קבע אלא אולי מצב קבוע של פעולות מתמשכות", הוא אומר.
בתגובה, קליין מציע כי מדובר ב"תיאוריית כיבוש": שישראל יכולה להיות בטוחה רק אם הצבא שלה נוכח פיזית ושולט בפלסטין ואפילו בחלקים מלבנון. ואכן, סגל כמעט מודה בכך בגלוי.
"עזה, הגדה המערבית ולבנון הם שלושה מצבים שונים מאוד. אבל יש עיקרון אחד שרוב הישראלים מקבלים, לדעתי, והוא שהערובה היחידה לחייהם של הישראלים היא העובדה שבכל מקום ומקום יהיה חייל ישראלי", הוא אומר.
מעל כל זה מתנשא האיום מצד איראן, הפטרון העיקרי של חמאס וחיזבאללה בלבנון כאחד.
עבור רבים מחוץ לישראל, זה קשה לדמיין איך קבוצת טרור כמו חמאס יכולה להרגיש כמו איום קיומי על מדינה חמושה כמו ישראל. אבל מנקודת המבט הישראלית, חמאס הוא רק חץ אחד ברטט של טהראן, והוא שואף בסופו של דבר לירות את כולם.
"הם ישקיעו את הזמן כדי להתכונן למשימה האחרונה של השמדת ישראל", אומר סגל. "יש כיכר בטהרן שבה יש שעון שסופר לאחור לשנת 2040, שבה תחוסל ישראל. והמודיעין בישראל אומר שהם כבר לא רואים את 2040 כתאריך אלא הרבה יותר מוקדם".
מבחוץ, הרטוריקה של איראן עשויה להיראות כמו חרב – איומים שאינם תואמים ליכולותיה.
לישראל יש את אחת הצבאות הקונבנציונליות החזקות בעולם, כזו המצוידת בטכנולוגיה אמריקאית מתקדמת. הכוחות המזוינים של איראן חלשים הרבה יותר; הוא מקרין כוח בעיקר באמצעות קבוצות טרור אסימטריות שלא יכלו לקוות להביס את צה"ל בלחימה פתוחה. המתקפה האחרונה של איראן על ישראל באמצעות ארמדת מזל"טים התגלה כפלופ אדיר. הארסנל הגרעיני של ישראל מספק אמצעי הרתעה אולטימטיבי: הוא מבטיח שכל ניסיון רציני להשמיד את ישראל יהיה התאבדות לאומית, ומבטיח את ישראל גם במקרה שאיראן רוכשת נשק גרעיני משלה.
אבל כל זה לא מרגיע מספיק עבור ישראלים יהודים רבים. כשהם חיים במדינה שעלתה מאפר השואה, וכזו שנלחמה שלוש מלחמות על הישרדותה בשלושת העשורים הראשונים שלה, לישראלים יש כבר מזמן סיבה טובה לדאוג. אירועי 25 השנים האחרונות הרסו חלק ניכר מתחושת הביטחון שנותרה שלהם, ושכנעו אותם ששקט יכול להיות מטעה, והסיכון תמיד נשאר. הם יגידו לך, שוב ושוב, שאתה פשוט לא יכול להבין את המציאות הזו אלא אם כן עברת את העשורים האחרונים של אכזבה ומוות.
זו, יותר מחלק מסוים של התיאוריה הציונית, היא הפילוסופיה הלאומית השלטת של ישראל: אידיאולוגיה של טראומה ונדר לא לתת לזה לקרות שוב.
כאשר אתה באמת מנסה לחשוב על העולם דרך העדשה הזו, התגובה של ישראל ל-7 באוקטובר הופכת מובנת לחלוטין.
אם אתה מאמין (כמוני) שאת ביטחונה לטווח ארוך של ישראל ניתן להשיג רק באמצעות משא ומתן בדרכי שלום, אז אין דרך להנגיש את הזוועה בעזה. אבל אם אתה מאמין ששלום הוא תעתוע, כפי שהרבה ישראלים עושים, אז זה מתחיל להיראות שלישראל אין ברירה אלא לרסק את חמאס. מנקודת המבט שלהם, אלפי ההרוגים האזרחיים בעזה הם הכרח נורא – שכן האלטרנטיבה היחידה היא לנטוש את תקוותם לחיות בלי לחשוש מ-7 באוקטובר נוסף.
אך בעוד שהשקפה זו עוררה תמיכה במבצע צה"ל בעזה, היא אינה מתארת את מכלול גישתם של יהודי ישראל לפוליטיקה. וכאן, לדעתי, מתחיל הנרטיב של סגל להתקלקל.
אמנם זה נכון שהטראומה מעצבת את כל מה שעושה הפוליטיקה הישראלית, אבל היא לא מצביעה באופן חד צדדי על תוקפנות רבה יותר ויותר. אפילו כמה חודשים לתוך המלחמה, כשהאימה של 7 באוקטובר הייתה טרייה יותר, היו סימנים ברורים לאידיאולוגיה הפוליטית הלאומית של ישראל. לא חייב שינוי ימינה תמיד בפוליטיקה שלה. הסימנים הללו ניכרים עד היום.
טראומה לא מובילה רק לכעס: היא יכולה גם לייצר סולידריות ואהדה. במהלך המלחמה זה התבטא ב סוג של תנועת שלום התמקדה בדרישה להחזיר הביתה את בני הערובה בעזה באמצעות הסכם הפסקת אש. סקר שנערך לאחרונה מצא שלרוב הישראלים היהודים אכפת יותר מהחזרת החטופים בעזה הביתה מאשר המשך המבצע הצבאי המתמשך ברפיח.
בקשר לכך, יש תסכול ציבורי עצום מממשלת הימין הקיצוני הנוכחית – ותמיכה בתנופה חזרה למרכז.
עוד לפני המלחמה ראש הממשלה בנימין נתניהו לא היה פופולרי. ממשלת הימין הקיצוני שלו דחפה א חוק שתופס את השלטון על הרשות השופטת – תקיפה שעוררה את תנועת המחאה הגדולה בתולדות ישראל. העובדה שה-7 באוקטובר אירע במשמרת של נתניהו, והוא עדיין לא לקח שמץ של אחריות לכישלון האדיר של ההגנות הישראליות, הביאה את הפופולריות שלו לרדת עוד יותר.
כיום רוב הישראלים רוצים שראש הממשלה בנימין נתניהו יפרוש מתפקידו לקיים בחירות חדשות לפני סוף שנה זו; סקרים מראים באופן עקבי את שותפיו בקואליציה מפסידים בגדול. הנהנים העיקריים הם קואליציה מרכזית מחכה בכנפיים להחליף אותו.
יתרה מכך, הצבא הישראלי גדל סקפטי בגלוי הכיוון הנוכחי של המדינה. ב ראיון אחרוןהדובר הראשי של צה"ל – אדמירל משנה דניאל הגרי – כינה את הבטחת נתניהו ל"ניצחון מוחלט" בעזה ללא הסדר מדיני כפנטזיה.
"הרעיון שאפשר להרוס את חמאס, לגרום לחמאס להיעלם – זה זריקת חול לעיני הציבור", אמר. "אם לא נביא משהו אחר לעזה, בסופו של יום, נשיג את חמאס".
לכן חשוב להבחין בין ההסבר של סגל לפוליטיקה היהודית הישראלית בקונצנזוס, מצד אחד, לבין הנטייה להציג את המותג המסוים שלו בפוליטיקה הימנית כמרכז האמיתי. כשסגל מציע שישראלים "כועסים על נתניהו כי הוא לא הצליח להיות נצי כמו שהם רצו", הוא עוסק בדיוק בהקרנה כזו.
אבל בצד הצהרות מוגזמות מדי פעם, סגל עושה בעיקר שירות רב ערך בכך שהוא מסביר את האמונות שמגדירות את הפוליטיקה הישראלית כיום. בעוד עתיד הפוליטיקה הישראלית בתנופה, הבנת ההווה שלה מחייבת התמודדות עם המציאות שהוא מציג.
