מה קורה כשהסיפור המוכר מסתיים? מה נותר אחרי שהאור והחושך, הים והיבשה, האדם והאישה, כולם כבר נבראו? זה הרגע שבו מתחילה היצירה "היום השמיני" של הכוריאוגרף ליאור תבורי – לא כהמשך טבעי, אלא כקפיצה אל הלא נודע. במילים אחרות: זוהי יצירת מחול שמתרחשת אחרי סוף הסיפור.
תבורי, אחד היוצרים הבולטים בזירת המחול העצמאי בישראל, ממשיך לבחון את גבולות הגוף, הבמה והחוויה האנושית. ביצירתו החדשה הוא פונה אל רגע הזמן שהמקרא שותק בו, אותו "יום שמיני" שמעולם לא נכתב. דווקא שם, בריק שבין המנוחה האלוהית לדרמה האנושית, נפתחת הדלת לעולם בימתי מרהיב, טעון, חריף ובעיקר חסר פשרות.
העבודה עצמה מתרחשת במרחב מופשט, כמעט מיתי. הדימוי הבימתי אינו מתאר נרטיב ליניארי אלא תחושה של יקום רוטט, בין סדר לכאוס, בין יצירה להרס. השפה התנועתית של תבורי נעה על הספקטרום שבין הגיאומטרי לאינסטינקטיבי: ברגעים מסוימים נדמה שהרקדנים חורצים את האוויר בקווים מדויקים, כאילו היו קליגרפיה חיה; וברגעים אחרים הם מתפרקים, מתרסקים, נמסים לתוך עצמם ולתוך הזמן.
"היום השמיני" הוא מרחב שבו "האל" מפנה את הבמה, ואילו האדם, בן האנוש, מקבל את המושכות. זה לא רק רעיון, זה אתגר כוריאוגרפי. האחריות שמוענקת לגוף האנושי מתרגמת כאן לשכבות גופניות של חיכוך, זיכרון ושבר. תבורי משתמש בפוליריתמיקה, שפת מחול שיוצרת תחושה של טקסיות שמתאימה עצמה לספר, שאליו מתחבר "היום השמיני". הטקס הזה, שלא כמו טקסים דתיים, איננו מחפש גאולה. הוא מחפש ומציע דבר מה אחר, למשל שפה חדשה, אפשרות לחשבון נפש בסיסי, שעליו נשענת האנושות.
הסיפור של "היום השמיני" כמו נולד מתוך עצמו ללא תפאורה או עלילה או אביזרים נלווים. הגוף האנושי של הרקדנים נע ביחד ולחוד. הם בודדים והם גוף אחד, לעתים זוגות-זוגות, נלחמים זה בזה, מתפרקים ונבנים. כמו אחרי שבר גדול, כמו בבריאה שנייה. תבורי מתעקש לא לאפשר מנוחה לצופה וגם לא לרקדניו שאינם חדלים מלנוע ולהתחלף על הבמה בתנועה אינסופית של ריקוד, כמו היה הריקוד החיים בפני עצמם. גם כשנדמה שהקצב שוקט, התאורה מתערבלת, הפסקול חודר, והמרחב כולו נבנה ונופל מחדש.
הרקדנים לובשים "עור שני", חליפות אנטומיה עליהן מצוירים האיברים הפנימיים, מערכת הדם והשלד. הם האדם הראשון, האדם של היום השמיני לבריאה.
ב"יום השמיני" תבורי, שמרבה לעסוק ביצירותיו בגוף האישי, מציב הפעם שאלה גדולה מהחיים: מה עושים עם כל האחריות הזו, שנפלה לפתע על כתפי האדם? מה נותר לנו, אחרי האל, אחרי הסיפור, אחרי התקווה? תבורי מאפשר לצופה להגיע למסקנה, תוך שהוא רק מצביע עליה בגוף רוטט, מזיע, חי ונאבק. ובדקות האחרונות של המופע, הגוף הזה הופך לעירום.
אם בישראל עירום עדיין נתפס כפרובוקציה, ב"יום השמיני" העירום הזה נדרש. משום שאחרי התודעה וההכרה, העירום של "היום השמיני" מסמל את גבולות האדם בעיני עצמו, גבולות הגוף, גבולות העור וגבולות התנועה על הבמה ומחוצה לה. ההתפשטות שמגיעה אחרי התבונה היא וולונטרית ונעשית מתוך בחירה מודעת, שמלאה בגאווה.
"היום השמיני" אינה יצירת מחול גרידא. זוהי הצעה קיומית, ניסיון להבין איפה אנחנו עומדים בין שבר לתקומה. והחיפוש הזה, במוזיקה, באור, בתנועה, הוא לא פחות מתפילה. לא לאל, אלא לעצמנו.
