בני הבכור כמעט בן 12, והוא ילד מקסים וחכם שעושה לנו הרבה נחת, אבל קשה לי מאוד עם הרגלי האכילה שלו. אפשר להגיד שהוא אוכל ממש כמו פעוט: בררן באוכל, מוסיף קטשופ לכל ארוחה, מתלכלך, אוכל בידיים ומתנהג בצורה שאינה תואמת את גילו. דיברנו איתו על זה לא פעם, ואנחנו מעירים לו וגוערים בו על זה כבר תקופה ארוכה מאוד. לצערי, זה לא עוזר. הוא מתעצבן וממשיך בשלו, וזה ממש משפיע על האווירה בבית. אפילו כשהוא אצל חברים, הילד אוכל בצורה לא נקייה, ונראה שהוא פשוט לא שם לב. זה מאוד מדאיג אותי כי אני חושדת שיש לו בעיה בוויסות חושי. מה דעתך?
“בראש ובראשונה, עליכם להפסיק להעליב את הילד. יש רגעים, וזה אחד מהם, שבהם את מסתכלת על הילד־נחת הזה, ואומרת ‘די’. אני מבינה שאת מודאגת ורוצה להגן עליו, אבל תראי כמה שנים את מעירה לו, וזה לא עובד. הרי הוא מבין אתכם, והוא שומע, אבל קורה שם משהו, ולכן אני חושבת שאתם חייבים לשנות גישה. יכול להיות שבאמת יש לו איזו בעיה בוויסות, אולי הוא עושה דווקא, אולי הוא לא רגיל. אני לא יודעת מה קורה לו שם בתת־המודע, אבל מה שאני כן יודעת זה שאם עושים משהו כל כך הרבה זמן ורואים שאין שינוי – למה להמשיך לעשות אותו? שנו גישה.
“קל וחומר אם הגישה הקיימת משפילה את הילד ומפריעה לו. אני מציעה שקודם כל תגידו לו שהחלטתם שאתם לא תעירו לו או תדברו איתו על הנושא יותר, אבל תדאגו שבאופן קבוע יהיו לו מפיות בקרבת מקום, ושהוא יוכל להשתמש בהן אחרי האוכל. תגידי לו ‘אני אסמן לך בעדינות רבה להשתמש במפיות, ואתה תחליט אם להשתמש בהן, או לא’. אני מאמינה שמתישהו מישהו יעיר לו וזה יגרום לו לשים לב קצת יותר. ככה או ככה זה לא יכול להיות התפקיד שלכם כי מבחינתו אמא ואבא הם על תקן ביקורתיים”.
בכל פעם שבתי הבכורה בת ה־3 וחצי עושה משהו לא בסדר, היא מיד מאשימה את אחיה הקטן, בן השנתיים. למשל, היא מקשקשת על הקיר, וכשאני שואלת אותה מי עשה את זה, היא אומרת שהוא עשה את זה. לפעמים, תוך כדי משחק היא זורקת לו את המוצץ, וכשאני שואלת מה קרה, היא ישר אומרת שהוא אשם. היא משקרת לנו כל הזמן, ואני כבר לא יודעת איך להתמודד עם זה. איך לדעתך כדאי להגיב במצב כזה?
“בתחילה עליי לציין ששקרים אצל ילדים בגיל הזה מלמדים אותנו על התפתחות קוגניטיבית תקינה. הרי מעצם זה שהילדה הזו משקרת היא בעצם אומרת לסובבים אותה שלה יש מידע שאין להם, ולכן היא יכולה לייצר מידע חדש יש מאין. לתפיסתי, זו יכולת שכלית נהדרת, ותהיי בטוחה שהיא ילדה מאוד חכמה. בזה שאת שואלת אותה מי עשה את זה, את בעצם מפילה אותה בפח. הרי ברור לך שהיא עשתה את זה. בואי לא נעטה על ראשה של הילדה כובע של שקרנית פתולוגית, וננסה לראות איך אנחנו מתקדמים מכאן. היא עוד לא תבין שאסור לשקר, זה לא זה. מדובר במשהו מוסרי, מופשט, שהיא עדיין לא יכולה לתפוס בגילה. מה שכן, כשאת מבינה שהיא עשתה משהו, אל תגמרי את זה בסימן שאלה.
“זאת אומרת שבמקום לשאול אותה מי עשה את זה, פשוט תגידי שאת יודעת שזו היא. גם אם היא תתחיל להתווכח איתך, אל תרגישי מחויבת לענות לה מיד. הרי לא לכל דבר שהילדה אומרת לך את צריכה לענות. אם את לא יודעת מי עשה את זה, והיא אומרת לך שאחיה הקטן לכלך משהו, או פיזר את הצעצועים, גייסי אותה לעזור לך במקום להתעסק בחיפוש אשמים. אם היא תשאל למה היא צריכה לעזור, תגידי לה שאתן הגדולות, ואתן חכמות, ואתן מבינות ויודעות שצריך לאסוף ולנקות. אני רוצה שתזכרי שאת המבוגר האחראי ותפעלי מתוך זה. כשאת מגיבה ככה מול הילדה, את בעצם מצמצמת לה את המצבים שבהם היא בוחרת לשקר. עצם זה שאת לא שואלת אותה מי עשה את זה מאוד מקל עליה”.
