בתי החולים באזור המרכז כבר ערוכים לקבלה מיידית של החטופים: אגפים מיוחדים נבנו בבתי החולים שיבא, בילינסון, איכילוב ובמקרה הצורך גם אסף הרופא, כשסורוקה וברזילי ישמשו כגיבוי למקרה של חטופים במצב קשה שיאלצו את המסוק לנחות באזור הדרום הסמוך לעזה.
בצד הטיפול הרפואי, נערכים במערכת הבריאות גם לטיפול בתסמונת נדירה בשם "סינדרום שטוקהולם", תופעה בה הקורבן מפתח רגשות חיוביים כלפי שוביו, לעתים עד כדי הזדהות עמם. הצוותים הרפואיים ערכו תרגולים וסימולציות בשבועות האחרונים גם למקרה נדיר שכזה. תסמונת זו, שהחלה לקבל הכרה ציבורית ומקצועית בשנות ה-70, מעוררת שאלות מורכבות על האופן שבו נפש האדם מגיבה למצבים קיצוניים של טראומה ופחד.
המונח "תסמונת שטוקהולם" נטבע לראשונה בשנת 1973 בעקבות אירוע דרמטי שהתרחש בעיר שטוקהולם, שבדיה. במהלך שוד בנק, ארבעה בני ערובה הוחזקו על ידי השודדים במשך שישה ימים. בניגוד לציפיות, התפתחו יחסים מורכבים בין השובים לנחטפים. הקורבנות הביעו רגשות חיוביים כלפי שודדיהם ואף התנגדו למאמצי המשטרה לשחררם. לאחר סיום האירוע, התופעה עוררה עניין פסיכולוגי נרחב והובילה להבנת הקשר הרגשי הייחודי שנוצר בין קורבן לתוקפן במצבי קיצון.
"תסמונת שטוקהולם" אינה מוגבלת למקרים של חטיפות בלבד. היא יכולה להתרחש גם במצבים של אלימות במשפחה, התעללות ממושכת, או יחסי כוח דומיננטיים בעבודה. הסיכון לפתח את התסמונת עולה במקרים שבהם הקורבן נמצא תחת שליטה מוחלטת של התוקפן, ללא אפשרות להימלט, והוא נאלץ להסתמך עליו לצרכים בסיסיים כמו מזון ובטיחות.
התפתחות התסמונת מוסברת באמצעות מנגנוני הישרדות פסיכולוגיים. כאשר אדם מוצא עצמו במצב של סכנת חיים מתמשכת, המוח עלול ליצור קשר רגשי עם התוקפן כדי להפחית תחושת איום ולשפר את הסיכוי לשרוד. לעיתים, מחוות קטנות של "חסד" מצד התוקפן, כמו מתן מזון או ויתור על עונש, מתפרשות באופן מוגזם כהתנהגות חיובית, מה שמחזק את הקשר הרגשי הבלתי מודע.
"תסמונת שטוקהולם" מתבטאת במגוון תסמינים רגשיים ופסיכולוגיים, ביניהם:
• רגשות חיוביים כלפי התוקפן: הקורבן עשוי לפתח תחושת אמפתיה כלפי השובה ואף להגן עליו.
• חוסר אמון כלפי רשויות וסיוע חיצוני: הנפגע עלול לסרב לעזרה או להראות עוינות כלפי מי שמנסה לחלץ אותו.
• הזדהות עם מטרות התוקפן: במקרים קיצוניים, הקורבן עשוי לשתף פעולה עם התוקפן, אפילו לאחר שחרורו.
• קשיים נפשיים לאחר השחרור: חרדה, דיכאון ותחושת אשמה כלפי הקשר עם התוקפן עלולים להופיע לאורך זמן.
בדיקת תגובות ויחסי האמון
אבחון "תסמונת שטוקהולם" נעשה על ידי אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, בדרך כלל פסיכיאטרים או פסיכולוגים קליניים. תהליך האבחון כולל ראיון מעמיק עם הנפגע, במטרה להבין את הקשרים הרגשיים שהתפתחו בזמן האירוע. בנוסף, בוחנים את תגובותיו של הנפגע לסביבתו לאחר השחרור, כולל את יחסי האמון שהוא מפגין כלפי מטפלים, בני משפחה ורשויות החוק.
טיפול ב"תסמונת שטוקהולם" דורש גישה רב-תחומית הכוללת תמיכה נפשית, טיפול תרופתי במידת הצורך, וליווי צמוד לאורך זמן. הטיפול מתחיל ביצירת סביבה בטוחה עבור הנפגע, שבה הוא יכול להתחיל לעבד את הטראומה. פסיכותרפיה אישית, כמו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי – CBT – יכולה לעזור לנפגע לזהות ולשנות דפוסי חשיבה שמעוררים רגשות חיוביים כלפי התוקפן.
ליווי פסיכיאטרי נדרש במקרים שבהם הנפגע סובל מסימפטומים חמורים כמו דיכאון עמוק או חרדה כרונית. לעיתים, טיפול תרופתי באמצעות נוגדי דיכאון או חרדה יכול להקל על התסמינים.
בנוסף לטיפול האישי, חשוב לשלב את בני המשפחה בתהליך השיקום. המשפחה יכולה להוות מקור תמיכה חשוב, אך לעיתים גם להרגיש תחושת תסכול או אי הבנה כלפי הקשר הרגשי של הנפגע לתוקפן. הדרכת משפחות מסייעת לייצר סביבה תומכת ומחזקת.
שיקום מלא מתסמונת שטוקהולם עשוי לקחת חודשים ואף שנים. מעבר לטיפול הפסיכולוגי, ישנה חשיבות למעקב רפואי שוטף, שכן טראומה נפשית ממושכת עלולה להשפיע על בריאות הגוף, כמו עלייה בלחץ דם, בעיות שינה ותשישות.
מערכת הבריאות נערכת להתמודד עם אתגר זה על ידי הקמת צוותים רב-תחומיים בבתי החולים, הכוללים פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ורופאים, שיתמכו בחטופים לאורך כל שלבי השיקום. במקביל, נעשה שימוש במרכזי תמיכה חיצוניים בקהילה, בהם יוכלו החטופים להמשיך לקבל ליווי מקצועי ולבנות מחדש את חייהם.
"תסמונת שטוקהולם" היא תופעה נדירה אך משמעותית, במיוחד במצבים של חטיפה או שליטה ממושכת. עם ההיערכות הנכונה והליווי המקצועי המתאים, ניתן יהיה לעזור לחטופים שיגלו תסמינים של הסינדרום, להתמודד עם השלכות התסמונת ולספק להם את הכלים הנדרשים לשיקום מלא, פיזי ונפשי כאחד.