כן, בדרך כלל אני יוצא בבקרים, נוסע במעלה ובמורד הרחובות, מוודא שכולם בסדר, מוודאים שלכולם יש מים. גדלתי כאן מאז שהייתי ילד קטן, נולד וגדל, ואני אפילו לא מזהה את הרחובות האלה. כולם צריכים להתפנות. אבל עדיין הייתי כאן. הדבר הבא שאתה יודע, זה היה אדום דובדבן מסביבנו. ואז האחיין שלי הופיע. הייתי כאילו בואו נקום לכאן ונתחיל לשים מים על הבתים. אז התחלנו לשטוף את הבית הסמוך. משום מקום הופיע מכבי האש. ולמרבה המזל, בין חמשתנו, הצלחנו להוציא את זה. אני אחד מבני המזל, למרבה המזל, אבל זה השכנים שלי, בנאדם. זה כאילו, זה ענק. מה שלומנו, חבר"ה. הם חסמו הכל, ואז הם דנו איתנו – "היי, אתם לא יכולים לצאת או להיכנס יותר." כל מה שהם עשו זה להודיע לנו, אם אתה עובר את התור, אתה לא יכול לחזור. הם מאוד מילוליים לגבי זה. יש לנו את המבער שלנו בחוץ. אנחנו הולכים להכין קפה עכשיו. יש לנו כמה גנרטורים אם אנחנו צריכים את זה. הילדים שלנו, המשפחה שלנו, האחייניות שלנו, האחיין שלנו. כולם רק באים אלינו. אני מניח בסביבות 12, נהיה ממש חשוך כאן. אז בלילה, אני מגיע לכאן בסביבות חצות, כורך את עצמי, עולה למעלה, מתיישב על הכיסא ופשוט צופה בפנסים. באותו זמן, אתה מתקשר לשריף, תבקש מהם לצאת החוצה ולהסתכל על זה. כל מה שאתה יכול לעשות זה לנעול הכל ופשוט להתפלל.
