ברגע אחד בלי יכולת להיערך אמא עברה לגור איתנו אבל אני לא בית חולים, מה אנחנו אשמים במחדל המחסור במיטות שיקום של משרד הבריאות?" כך אומרת למעריב ורד מראשון לציון שאמה בשנות השמונים לחייה שוחררה מבית חולים שיקומי עם פתיחת המלחמה עם איראן ללא כל התראה, "הרי אין שום הגיון רפואי בשחרור אדם מבית חולים בטרם עת רק כי הוא זקן. המדינה לא עושה לאמא שלי טובה שהיא באשפוז, היא חולה כרונית אחרי ניתוח מורכב שההחלמה והשיקום ממנו ארוכים והרופאים הם אלה שקבעו שהיא צריכה להישאר באשפוז. פתאום פרצה מלחמה וכל מי שנושם לבד לפתע בריא?"
אמה של ורד היא ממש לא היחידה. מבדיקת מעריב עולה כי בכל בתי החולים השיקומיים מוכרת התופעה של שחרור בטרם עת דווקא של מאושפזים מבוגרים יותר בעת חירום בשל מחסור במיטות כדי לפנותן לצרכים דחופים יותר. זה קרה במגיפת הקורונה, עם פרוץ מלחמת 7.10 ועכשיו שוב בפרוץ המלחמה עם איראן. ד"ר אוריין יצחק, מייסד וראש עמותת "מגיני בתי"ה (בתי האבות)", אומר למעריב: "אנחנו מביעים מחאה חריפה על פינוי זקנים ממחלקות האשפוז והשיקום בבתי החולים ומהמרכזים הגריאטריים כחלק מהיערכות משרד הבריאות לאירוע רב נפגעים. שוב אנו עדים לכך שהאוכלוסייה הפגיעה ביותר הופכת לראשונה להיפגע מהחלטות מערכתיות וזאת חרף הזמן הרב שעמד לרשות המדינה להיערכות במיוחד לנוכח הלקחים מתקופת הקורונה שבה נעשה שימוש זהה באמצעי פינוי דיירים לצורך פינוי מיטות"
בבתי החולים בישראל קיים מחסור כרוני של כ-500 מיטות שיקום, שהוא למעשה אשפוז ארוך טווח, בעיקר בפריפריה הצפונית והדרומית ובמחוז ירושלים. המלחמה והצורך במיטות שיקום לאלפי החיילים הפצועים רק החריפו את המחסור הזה. למשרד הבריאות יש אמנם תכנית רב שנתית שחלק ממנה כולל הוספת 300 מיטות שיקום תוך שלוש שנים, אבל משרד האוצר קופץ את ידו ואפילו בית החולים הדסה שכבר היה מוכן אחרי פרוץ המלחמה עם תוספת של 150 מיטות שיקום מצא את התקציב מהמדינה מתעכב כשגם כך כל תוספת כזאת היא מעט מדי ומאוחר מדי ביחס לצרכים ולריבוי אירועי החירום בישראל, תוצאת התכנון והביצוע הלקויים של משרד הבריאות ומשרד האוצר.
"נשאר לבד באזעקות ואין מי שיעזור"
לא זו בלבד אלא שאלפי זקנים המטופלים בבתיהם סובלים בימים האחרונים מהיעדרויות של מטפלות משום שנלקחה ממטפלות רבות היכולת לנהל שגרת יום בשל צמצום דרמטי של תנועת האוטובוסים העירוניים, רבות מהן נשים מבוגרות בעצמן שעובדות בשגרה בארבעה-חמישה בתים מדי יום. מדובר במטפלות במימון הביטוח הלאומי שלא גרות עם המטופלים אבל מגיעות לביקורים קבועים לסייע להם ברחצה והלבשה, בישול ומשק בית וגם בחברה למאות מהם שגרים לבדם.
במציאות הביטחונית הקשה גם עצם ביטחונם תלוי לא פעם ברצונם הטוב של שכנים. "העול נופל על המשפחות אבל לא כולן יכולות לתפקד עבור ההורים המבוגרים בשגרה ולא כל שכן במצב החירום, ולא לכל אדם זקן יש בכלל בן משפחה מטפל" אומר למעריב יוני סגל, גמלאי שמתנדב לסייע לשכנו הנכה המבוגר מוטי, לרדת למקלט בכל אזעקה, "משרד העבודה אמנם החליט לממן הסעות מרוכזות לחלק מהמטפלות אבל המענה חלקי ביותר. רוב היום הוא לבד ואם לא אנחנו, הוא פשוט נשאר בבית באזעקות".
"הפקרה של הבריאות ושל ביטחונם כאחד"
"זקנים לא נחשבים בעיני משרד הבריאות שאם יש מחסור במיטות שיקום או בכח אדם זה מחדל שלו, של המדינה" אומרת ורד בתסכול, חוששת לחשוף את זהות אמה, "אנחנו תלויים לחלוטין בקשרים הטובים שיצרנו בבית החולים ואני עוד מקווה שאמא תשלים שם את ההחלמה ולא תידרדר. אין לי טענה לצוות הרפואי, אני יודעת שזה מוכתב להם מלמעלה". ד"ר יצחק מוסיף: "הפיכת החוליה החלשה בחברה לאמצעי לוגיסטי היא פסולה מוסרית ומערכתית. מדינת ישראל נדרשת לייצר מענה ייעודי למצבי חירום מבלי לסלק חולים שיקומיים וגריאטריים מבתי חולים; לא כפתרון זמני ולא כאילוץ טקטי".
"אני לא בית חולים. איזה אמצעים יש לי? לך תתמודד עכשיו עם מציאת מטפלת, כשאי אפשר אפילו לצאת מהבית" מוסיפה ורד, "אמא גרה לבד ובמצבה נאלצנו לקחת אותה לסיר הלחץ אצלנו עם הילדים בבית כשבכל אזעקה צריך לרדת שלוש קומות למקלט. אני נשארת איתה בחדר מדרגות כי הוא מרותקת למיטה רוב היום ובקושי מדדה החוצה, זאת הפקרה כפולה. של בריאותה ושל ביטחונה".
הזלזול של משרד הבריאות בזקנינו ניכר גם בזלזולם בפניית מעריב בנושא. במשך שלוש יממות מאז פנייתנו לא התפנה אף גורם במשרד הבריאות לתת את הדעת על התופעה ונתונים מדוייקים שביקשנו על היקפה לא נמסרו לנו עד מועד כתיבת שורות אלה. גם התייחסות לעצם תופעת הגירוש הכפוי הלכה למעשה מבתי החולים של הזקנים בחירום, היינו צריכים לחזור ולבקש מספר פעמים במהלך 48 שעות עד שהמשרד נאות למסור לנו את התייחסותו.
ממשרד הבריאות נמסר למעריב: "בהמשך להנחיות משרד הבריאות ועל מנת להיערך לקליטת פצועים בבתי החולים הכלליים, באופן חריג במהלך סוף השבוע המוסדות לגריאטריה שיקומית שחררו את מי שסיים את התהליך השיקומי או היה קרוב לסיומו, ובמקביל קלטו מבתי החולים הכלליים בתהליך מואץ אנשים ותיקים הזקוקים לשיקום. מדובר בכמה עשרות אנשים, כאשר בתי החולים עוסקים כרגע בקליטתם ובהיערכות מחודשת".
