הרוחניות בממלכת בהוטן, פנינה בודהיסטית קטנה וקסומה, השוכנת למרגלות ההימלאיה, בין טיבט להודו – איננה שריד מהעבר. היא הלב הפועם של המדינה. המסורת נוכחת במדינה, שהייתה סגורה מהעולם עד לפני כמה עשרות שנים, בכל מקום: דגלי תפילה צבעוניים מתנופפים ברוח, טקסים יומיומיים מתקיימים בכל פינה, נזירים בגלימות כתומות צועדים ברחובות, בכל דירה יש חדר מקדש וריח קטורת מטהרת עולה מדי בוקר מכל בית כפר.
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
בזכות השורשים הבודהיסטיים, בהוטן היא המדינה היחידה בעולם שחוקתה מעדיפה אל"ג (אושר לאומי גולמי) על פני תל"ג (תוצר לאומי גולמי). העיקרון היה יוזמה של המלך הרביעי ג'יגמה סינגייה וואנגצ'וק, שהכריז בשנות ה-70: "האושר הלאומי הגולמי חשוב יותר מהתוצר הלאומי הגולמי". כך הפכה בהוטן למדינה היחידה שבה צמיחה כלכלית היא אמצעי שנועד למקסם חיים חכמים וטובים – לאדם, לקהילה, לטבע ולמורשת התרבותית.
חוקת בהוטן נכתבה לפני כ-20 שנה, כשהמלך הרביעי החליט על מעבר לדמוקרטיה כאיזון למלוכה שעוברת בירושה. החוקה, שנכתבה לאחר עיון מעמיק בחוקות שונות בעולם, קובעת בין היתר כי משרתי הציבור – לרבות ראש הממשלה והמלך – מתבקשים לסיים את כהונתם עד גיל 65. המלך הקודם פרש מרצון בגיל 51 והעביר את הכתר לבנו, המלך הנוכחי.
פילוסופיית האל"ג המנחה את בהוטן מושרשת באיזון בין כיבוד העבר תוך עיצוב זהיר של העתיד. המודרניות קיימת, אך היא מגיעה לאט ובזהירות, ומתוך בחירה. במדינה אין ולו רמזור אחד, טלוויזיה ואינטרנט הגיעו רק בשנת 2000, אסור לבנות בניינים רבי-קומות ומהירות הנסיעה המקסימלית בכביש המהיר היא 60 קמ"ש. התיירות מופעלת תחת מדיניות של "כמות נמוכה, איכות גבוהה", עם מס יומי של 100 דולר לתייר, שאיסופו נועד לשפר את שירותי התיירות ולצמצם הצפה של מבקרים במדינה שאוכלוסייתה מונה כ-700 אלף איש בלבד.
בליבת המסורת של בהוטן נמצא גורו רינפוצ'ה, דמות מיתולוגית המכונה גם "פדמסמבהאווה" (הנולד מהלוטוס), או "הבודהה השני". גורו רינפוצ'ה היה מורה בודהיסטי שהגיע לבהוטן במאה השמינית והעניק לה (ולטיבט) את בודהיזם הוואג'ריאנה. הוא הגיע לבהוטן בעקבות הזמנה של שליט מקומי חולה, שראה בו מוצא אחרון לריפוי. דמותו אינה רק היסטורית, ובמיתולוגיה המקומית הוא מככב כמורה רוחני, מרפא מסורתי בעל כוחות מיסטיים, ממציא ריקודים ומטמין אוצרות קדושה מיוחדים. דמותו, עם חיוך עדין, שפם דק ועיניים חודרות, נמצאת כמעט בכל מקדש ומנזר, לרוב מוקפת בצעיפי משי, עשן קטורת ומנורות חמאה מהבהבות.
האתר האיקוני ביותר הקשור אליו הוא פארו טקטסאנג, או "מנזר קן הנמר" – אתר עלייה לרגל לכל בהוטני, וכמעט לכל תייר. המנזר, פלא אדריכלי מהמאה ה-17, צמוד לצוק תלול בגובה של כ-900 מטר מעל עמק פארו, כמו מתריס נגד ההיגיון וכוח המשיכה. הפולקלור הבהוטני מספר שגורו רינפוצ'ה הגיע לכאן על גבי נמרה מעופפת כדי להכניע שד מקומי זדוני. המנזר בנוי סביב המערה שבה מדט, והוקם מאות שנים אחרי ביקורו המקורי.
גורו רינפוצ'ה הביא לבהוטן גישת חיים ייחודית, המורגשת בה גם כיום. לצד מדיטציות וטקסים, עקרונות הליבה של בודהיזם הוואג'ריאנה כוללים טיפוח של נדיבות, אכפתיות והקלה מסבל. בכל מסע לבהוטן, עם קבוצה או בלעדיה, חווים רגעים רבים של לבביות וחום אנושי יוצאי דופן – ממלצרית במלון, מוכרת בשוק, שוטר במבצר, נזיר במקדש ובכיר ממשלתי.
המורשת של גורו רינפוצ'ה מתעוררת לחיים במיוחד בפסטיבלים הרוחניים של בהוטן, המתקיימים בממלכה לאורך השנה. כל פסטיבל, הנמשך לרוב שלושה ימים, מציג מופעים בתלבושות מרהיבות, מסכות עתיקות, ריקודים מכושפים, הלמות מצלתיים ותופי ענק, להקות פולקלור, ליצנים בהוטניים והמוני משפחות בלבוש חגיגי. הפסטיבלים מתקיימים תמיד בעשרה בחודש (בלוח הבהוטני), שלפי האמונה היה המועד להתגלמויות ומופעים מיוחדים של גורו רינפוצ'ה בדרכו להכניע כוחות שליליים ולהפצת הבודהיזם.
מסורת הפסטיבלים, "צ'צ'ו" בבהוטנית (שמשמעו "עשרה בחודש"), החלה במאה ה-17 על ידי שבדרונג, מייסד ומאחד בהוטן. היא נחגגת באופן כמעט זהה מאז ועד היום, לעיתים אף בשני מקומות בו-זמנית. הפסטיבלים שמושכים את מספר הצופים הרב ביותר הם טימפו (בספטמבר או באוקטובר), פונאקה (בפברואר או במארס) ופארו (באפריל). אך הפסטיבלים הקטנים יותר מאפשרים "הצצה" אינטימית יותר, כולל היכרות עם הנזירים הרוקדים, התקרבות לנגני החצוצרות והתופים, ושיחות עם הקהל המקומי בהפסקות פיקניק הצהריים.
הבהוטנים נוהגים להגיע לאירועים האלו גם ממחוזות רחוקים, לעיתים אחרי שעות רבות של הליכה. הם מופיעים כמעט תמיד כמשפחה מורחבת, לבושים בבגדים הלאומיים הצבעוניים והמרשימים ביותר שלהם – הגברים ב"גו" והנשים ב"קירה". הנשים, במיוחד המבוגרות, עונדות את אבני החן ותכשיטי הכסף העתיקים של המשפחה. חלק מההתקהלות הם ילדים המתרוצצים ומתחרים זה בזה, חברים רחוקים הנפגשים מחדש, צעירות המצטלמות יחד וקבוצות מתנדבים כתומי לבוש ומחויכים המנתבים את הסדר.
המרכיב העיקרי בפסטיבל הוא מופעי הריקודים המקודשים ("צ'אם"). אלה מבוצעים על ידי נזירים או מקומיים מוסמכים, כשהם עטויים בגלימות צבעוניות ובמסכות דרמטיות. הרוקדים נעים בתנועות קצובות לפי כוריאוגרפיה ש"נכתבה" לפני מאות שנים על ידי מורים רוחניים בכירים, ועברה מדור לדור כתורה שבעל פה.
עבור הבהוטנים, ריקודי המסכות אינם רק הבעה אמנותית, אלא הזדמנות לתרגול רוחני, שימור תרבותי וחיבור חברתי. כל מסכה, לבוש ותנועה נושאים רבדים של משמעות, והצפייה בריקוד נחשבת מטהרת ומשחררת לצופים ולרוקדים כאחד.
ימי הפסטיבל כוללים עשרות ריקודי-סיפור מיתולוגיים עם שמות כ"ריקוד הגיבורים", "ריקוד האיילים", "ריקוד התופים", "ריקוד הכובעים השחורים", "ריקוד האלות המפחידות", "ריקוד יום הדין" ו"ריקוד שמונת המופעים של גורו רינפוצ'ה". כל מופע מזכיר בדרכו את חלופיות הקיום, את כוחות האור המגינים על העולם, את החמלה הנושאת את האדם מעבר לסבל, את חשיבות ההיערכות למוות ואת ניצחון הטוב על הרע.
אחד הריקודים המרשימים ביותר הוא "ריקוד הכובעים השחורים", המבוצע על ידי נזירים העוטים כובעים שחורים גבוהים ומעוטרים בסמלים מיסטיים. ריקוד זה מסמל את הגנת הבודהיזם והכנעת כוחות הרוע. לפי המסורת, הריקוד המקורי בוצע על ידי גורו רינפוצ'ה בחנוכת מקדשים באזור ההימלאיה, כשבאמצעות תנועותיו המדויקות טיהר את האדמה מכוחות שליליים וסימן את הקרקע הקדושה.
ריקוד מפואר במיוחד בכל פסטיבל הוא "שמונת המופעים של גורו רינפוצ'ה", המתאר את שמונה ההתגלמויות השונות שלבש המורה הגדול בעת שלימד את הדהרמה (התורה הבודהיסטית). כל התגלמות מיוצגת דרך רקדן במסכה ייחודית; כל דמות מסמלת דרך שונה ללמד את הדהרמה בהתאם לנסיבות ולקהל, ממחישה את האמונה הבודהיסטית שהמורה מתאים את עצמו לצרכים של תלמידיו.
בתוך כל הקדושה ה"רצינית", מתפרצים מדי פעם בזירה ליצנים בהוטנים ("אצארה"), עם לבוש מגוחך, מסכות עץ אדומות ופאלוסים מעץ בידיהם. הליצנים מחקים את רקדני המסכות, מציגים מערכונים משעשעים, גובים תרומות ומזכירים שגם לצחוק יש מקום בדרך אל ההארה. למרות מראם המבדר והמגוחך, הם ממלאים תפקיד מסורתי חשוב בפסטיבלים. הם משלבים בידור עם הוראה, ומשתמשים בהומור כדי להנגיש אמיתות בודהיסטיות מורכבות לקהל הרחב. נוכחותם יוצרת רגעי הפוגה מהנים בתוך האווירה הטקסית הרצינית, והיא מחזקת את הקשר בין הקהילה למסורת העתיקה בדרך נגישה ומשמחת.
ביקור בבהוטן הוא כמו כניסה לתוך אגדה. זהו מסע המפגיש היסטוריה נושמת עם בהוטנים מחויכים שקורנים טוב לב ורוגע. זוהי גם הזמנה לעבור להילוך אחר – הילוך של יראת כבוד ותשומת לב, במקום שבו לא רק הזמן מתנהל אחרת, אלא גם הלב. אל מול הדהירה העולמית למודרניות, תחרות ורכושנות, בהוטן היא מקום שבו דווקא ההאטה היא נכס יקר ערך.
בין אם אתם מצטרפים לפסטיבל צ'צ'ו, מסובבים גלגלי תפילה ענקיים או מעפילים בשביל הררי שקט – התחושה היא שאין כאן רק נוף לצפות בו, אלא עולם להרגישו. המדריכים המקומיים המלווים כל תייר (חובה לטייל עם מדריך, ראה מסגרת) הם גם גשרים חיים לתפיסת עולם אחרת; הם משתפים לא רק בהסבר על הנראה לעין, אלא גם במה שהם מרגישים ומאמינים. או כפי שאומר מדריך בהוטני מחויך: "כתייר, אתה לא רק עובר בתוך בהוטן. אתה מאפשר לבהוטן לעבור ולהיספג בתוכך".
איך לטייל: ניתן לטייל בבהוטן בקבוצה מאורגנת או בנסיעה עצמאית. בשני המקרים, כללי התיירות במדינה מחייבים מדריך ונהג מקומי, ומסלול שמוגדר מראש.
ויזה: ביקור בבהוטן מחייב הסדרה מראש של מסלול, ויזה (40 דולר) ומס תיירות (100 דולר לאדם, לכל יום שהייה). מומלץ לעבוד עם סוכן מקומי מוסמך ואמין.
הגעה: לבהוטן ניתן להגיע בטיסה עם חברת התעופה הלאומית הבהוטנית (דרוק אייר), או עם חברת התעופה פרטית (בהוטן איירליינס). הטיסות יוצאות מניו-דלהי, בנגקוק, קטמנדו, דובאי ועוד. (בכל טיסה יש רק כ-120 מקומות). בתיאום מראש, ניתן להגיע לבהוטן גם קרקעית – דרך מעברי גבול בצפון הודו.
מתי: העונה המומלצת לביקור היא בסתיו (ספטמבר-נובמבר), ובאביב (מארס-חלק מיוני). החורף בבהוטן (דצמבר-פברואר) הוא בהיר וקר (וללא גשם), ועשוי להיות זמן אפשרי נוסף להגעה. בחודשי המונסונים, יולי ואוגוסט, פחות מומלץ להגיע.
ד"ר נמרוד שיינמן הוא מחלוצי רפואת גוף-נפש בישראל ומומחה מיינדפולנס בחינוך. בעשר השנים האחרונות הוא פיתח היכרות מיוחדת עם המסורת, האתרים והאנשים של בהוטן
