יותר משמונה חודשים לתוך רצח העם של ישראל בעזהרגע מכונן עבור פַּלֶשְׂתִינַאִי אנשים ברחבי העולם, חשוב לבחון את המצב הספציפי של אזרחים פלסטינים ישראל.
חיים בשליטה של מוסדות ישראלים ובקרבה לציבור הישראלי, רבים מהם תמיכה במלחמה ההרסנית בעזה, לפלסטינים אלה ישחק תפקיד מכריע במאבק השחרור בשנים הבאות.
ראשית, חשוב לציין שהשיח הביטחוני הישראלי מתמקד זה מכבר בחמש חזיתות: עזה מדרום, לבנון מצפון, הגדה המערבית הכבושה ו איראן במזרח, ולבסוף, אזרחים פלסטינים בתוך ישראל.
נראה כי מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר תופסת את ישראל לא מוכנה, והובילה להסלמה בעזה וזמן קצר לאחר מכן גם בלבנון. בעוד הצבא הישראלי נלחם בקרבות בשתי החזיתות הללו, אזרחי ישראל הפלסטינים מתמודדים עם פוליטיקה חסרת תקדים רְדִיפוּתלרבות מעצרים, פעולות משמעתיות בבית הספר ובעבודה ותקיפות פיזיות.
חלק מהציבור הישראלי סינכרנו למעשה את פעולותיהם עם כוחות הביטחון של המדינה, ותייגו כ"אויבים" את אותם אזרחים פלסטינים שקודם לכן התיידדו, עבדו איתם ולמדו לצדם.
הישאר מעודכן עם הניוזלטרים של MEE
הירשם כדי לקבל את ההתראות, התובנות והניתוחים העדכניים ביותר,
החל מ-Turkey Unpacked
בתוך כל זה אישרה ממשלת ישראל מדיניות לעידוד ההמונים זִיוּן של אזרחים יהודים, מציפים מרחבים ציבוריים ברובים.
במילים אחרות, ראינו ממקור ראשון את נכונותו של הציבור הישראלי לפנות נגד אזרחים פלסטינים – ועד כמה חלולה האזרחות הישראלית של הפלסטינים בהקשר חירום.
סכנות מובנות
זה מוביל אותנו לשאול: מה זה אומר להיות פלסטיני? שמונה חודשים של סצנות מחרידות מעזה המחישו עד כמה העולם אדיש להרג של אלפי ילדים פלסטינים, ולאסון הומניטרי בממדים תנכיים. ככל שזה נמשך, הקהילה הבינלאומית מתלבטת אם לקרוא להפסקת אש, ועומדת על "זכותה של ישראל להגן על עצמה".
עבור פלסטינים אזרחי ישראל, הדבר הדגיש הן את ריקנות אזרחותם והן את הסכנות הטמונות בלהיות פלסטיני בכל האזור מהנהר ועד הים.
עקבו אחר הסיקור החי של Middle East Eye של מלחמת ישראל-פלסטין
לפני תחילת רצח העם בעזה, הייתה הכרה בקרב כל המפלגות והשחקנים שישראל רחוקה מלהיות דמוקרטיה ליברלית. ובכל זאת, בשוליים, הותר לפעילות הפוליטית הפלסטינית לאתגר את המערכת.
המלחמה כרסמה לחלוטין את ההבנה הזו. לא המוסדות הישראליים, וגם הציבור הישראלי, אינם מוכנים לאפשר מקום לשיח פוליטי פלסטיני. עם השינוי הזה בהנחות היסוד, התחלנו לראות התאמות פוליטיות בחודשים האחרונים.
למציאות זו יש השלכות גדולות יותר על המשמעות של המפלגות הפוליטיות של עם מתנחל בתוך מדינה מתנחלת-קולוניאלית
מנצור עבאס, מנהיג הרשימה הערבית המאוחדת, מייצג מגמה חדשה הפועלת – במודע או שלא במודע – למחיקת הזהות הפלסטינית, עד כדי כך בראיון שנערך לאחרונה לתקשורת הישראלית, הוא סירב להצהיר שישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה, תוך גינוי פעולות חמאס. (מאוחר יותר הוא הבהיר שההסתערות של ישראל על עזה אכן מהווה פשעי מלחמה.) עבאס גם היה להוט לשתף פעולה עם מפלגות ישראליות בממשלה.
במקביל, על רקע דיונים מתמשכים על עתיד הרשות הפלסטינית והארגון לשחרור פלסטין, הסטטוס קוו בפוליטיקה הפלסטינית משתנה. כתוצאה מכך, מפלגות ערביות בישראל יצטרכו לשאול את עצמן מה זה אומר להיות מפלגה פלסטינית.
האם מדובר בזהות תרבותית ובעבר פלסטיני משותף? או שמא פוליטיקאים פלסטינים חלק מתנועת השחרור הלאומי, המחייבים אותם לעשות בחירות קשות בין זהות לאומית לזהות אזרחית? אלו החלטות לא קלות.
שאלה שנויה במחלוקת
בהמשך, תפקידן של המפלגות הפוליטיות הערביות יהיה מכריע. מכונת המלחמה הישראלית השפיעה לרעה על כלכלת האומה, מכיוון שישראל הופכת יותר ויותר למדינת פאריה. אזרחים פלסטינים, המתמודדים עם אפליה ממסדית, יסבלו בעיקר מהשפל הכלכלי הזה.
בינתיים, השיח שדוחפים פוליטיקאים דוגמת עבאס יעזור רק לטייח את ישראל בחו"ל, תוך עידוד פלסטינים לקבל פירורים תקציביים בתמורה לשמירה על הסטטוס קוו.
מפלגות אחרות חייבות להציג נרטיב נגד אמיץ והיסטורי – כזה שמסתפק בלא פחות משוויון וצדק היסטורי. על הנרטיב הזה להכיר בהידרדרות המוסרית והחברתית בישראל, לצד הקשיים הצפויים, שכן המתקפה בעזה מביאה לתוצאות חסרות תקדים על כל הפלסטינים.
למציאות זו יש השלכות גדולות יותר על המשמעות של המפלגות הפוליטיות של עם מתנחל בתוך מדינה מתנחלת-קולוניאלית. שאלת ההשתתפות הפוליטית של מפלגות פלסטיניות בכנסת הישראלית תמיד הייתה שנויה במחלוקת. היסטורית, תגובתם הייתה שאין ברירה. אבל התגובה הזו אינה מספקת, בהתחשב בהשפעתם של אינספור ארגונים פוליטיים חוץ-פרלמנטריים.
גם אם נקבל את חשיבות ההשתתפות הפרלמנטרית, מנקודת המבט של ניצול מרבי של עמדות כוח, נשאלת השאלה: למי יש סמכות אידיאולוגית לבטא את האינטרס הלאומי הכללי של העם הפלסטיני? האם מדובר בחברי כנסת בודדים, או במפלגות פוליטיות רחבות יותר? בשני המקרים ראינו דוגמאות להתעלמות מהאינטרס הלאומי לטובת האינטרסים הנתפסים של פלסטינים אזרחי ישראל.
מצב זה מדגיש את החשיבות של ועדת מעקב עליונה לאזרחי ישראל הערביםגוף פוליטי שאמור לייצג את כל הפלסטינים אזרחי ישראל ולשמור על פרספקטיבה לאומית – למרות שגוף זה נחלש באופן עקבי על ידי אותן מפלגות פוליטיות.
במילים אחרות, יש חלופות לפעילות פוליטית עצמאית ומשמעותית. אבל האם יש מוכנות לצורה חדשה, יצירתית ומאתגרת של פוליטיקה המקיימת תקשורת פתוחה עם פלסטינים בכל מקום? או שמא אנחנו רק הולכים לראות עוד ניסיונות להמשיך את הסטטוס קוו שלפני 7 באוקטובר?
הדעות המובעות במאמר זה שייכות לכותבים ואינן משקפות בהכרח את מדיניות העריכה של Middle East Eye.
