מחלקת המדינה האמריקנית חושפת מסמך משנת 1969 בו היא בחנה את מצב תוכנית הגרעין הישראלית ואת התגובות האפשרויות של הממשל לכך. במסגרת בחינת התוכנית נקבעו דיונים ברמות הגבוהות ביותר, בין היתר, על ידי הנשיא דאז, ריצ'רד ניקסון והיועץ לביטחון לאומי דאז, הנרי קיסינג'ר.
במסמך ההיסטורי נחשפה הדאגה בממשל האמריקני דאז מהכנסת הנשק הגרעיני לישראל שלטענת האמריקנים, תגביר את הסיכונים באזור ולא תשרת את האינטרס האמריקני. עוד נחשף כי לישראל באותה התקופה היו 12 טילי קרקע-קרקע שהועברו מצרפת. ישראל הקימה קו ייצור ותכננה עד שנת 1970 להגיע לכוח של 24-30 טילים, עשרה מתוכם תוכננו להיות עם ראש נפץ גרעיני.
לטענת האמריקנים, כשישראל חתמה בנובמבר 1969 על חוזה לרכישת מטוסי הפאנטום היא התחייבה "לא להיות הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון". עם זאת, מהדיונים עלה כי ישראל פירשה את הסיטואציה בכך שהיא יכולה להחזיק נשק גרעיני כל עוד היא לא מבצעת בדיקה, מציבה או מפרסמת אותו.
במסגרת החתימה על החוזה, הובהר לשגריר ישראל בארה"ב דאז, יצחק רבין, שהכנסת נשק גרעיני לפי הגדרת הממשל האמריקני תהווה עילה לביטולו. אספקת מטוסי הפאנטום תוכננה כבר לחודש ספטמבר, אך חלק מהמטוסים היו מוכנים כבר באוגוסט, וישראל ביקשה להתחיל לקבל את המטוסים מוקדם יותר.
האמריקנים חשפו במסמך את הדרישות מהנשיא ניקסון בכך שהמחלקה המדינית רואה בהחזקה החשאית של נשק גרעיני בישראל תגביר את הסכנה הפוטנציאלית במזרח התיכון והאמריקנים לא מוכנים להיות שותפים לכך. עוד אמרה מחלקת המדינה האמריקנית כי במקרה והעניין יפורסם לציבור זה עלול להצית ערבות של ברית המועצות לערבים לגרעין ולהדק את האחיזה הסובייטית בערבים ולהגביר את הסכנה במעורבות של האמריקנים באזור.
משמעות הסעיפים היא שארה"ב באופן אידיאלי רצתה לעצור את ההתחמשות הגרעינית של ישראל אך בפועל, תסתפק במינימום שהוא למנוע מההחזקה של הגרעין הישראלי להפוך לעובדה בינלאומית.
ראש המטות המשולבים דאז, ארל וילר, וצוותו סברו שאם תוכניתה של ישראל תיוודע, על האמריקנים להיות במצב שיכולו לומר שהם עשו כל שביכולתם למנוע מישראל להפוך לגרעינית. ראש המטות סבר שעל האמריקנים לנסות לעצור את ייצור הטילים של ישראל ולהשתמש בפאנטומים כמנוף לחץ.
משרד ההגנה סבר שארה"ב תוכל לחיות עם קיומו של נשק גרעיני ישראלי בתנאי שלא ייפרס. ההגנה הסכימה שעל האמריקנים לנסות לעצור את ייצור הטילים ויש להשתמש בפאנטומים כמנוף להשגת ההבטחות שארה"ב רוצה. מחלקת המדינה וראש המטות הסכימו להפעיל לחץ על ישראל לחתום על מסמך NPT (אמנת אי הפצת נשק גרעיני).
ההסכמה הכוללת הייתה שעל ישראל יש לחתום על ה-NPT בהקדם (עד סוף השנה הזו) ולאשרר אותו זמן קצר לאחר מכן. על ישראל לאשר מחדש לארה"ב בכתב את ההבטחה שהיא לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח הקרוב, תוך ציון ש"הכנסה" תוגדר כהחזקה במתקנים נפיצים גרעיניים בעוד שנכתב כי האמריקאים "יוכלו לסבול" פעילות ישראלית שלא תביא למתקן גרעיני שלם.
ההתחייבות השנייה שהאמריקנים רצו היא לתת הבטחה בכתב שישראל תפסיק את הייצור ולא תפרוס טילי "יריחו" או כל טיל אסטרטגי אחר בעל יכולת גרעינית, על אף שהאמריקנים ידעו שהם לא יכלו לבקש מישראל לא לייצר טילים כי ישראל היא מדינה ריבונית וזו ההחלטה שלה.
המסמך מציג את הגישה שבה האמריקנים יבקשו מישראל לרדת קצת מעניין הגרעין. בשלב הראשון ריצ'רדסון ופקארד דאז מצוותו של הנשיא ניקסון יזמנו את השגריר רבין ויאמרו לו שבקשר לבקשת ישראל להקדים את מועד האספקה של הפאנטומים הראשונים לאוגוסט, האמריקנים רוצים לסגור "קצוות פתוחים" שנשארו סביב החוזה.
האמריקנים ידגישו את החשיבות החתימה של ישראל על מסמך האמנה לאי הפצת נשק גרעיני מחשש שבעולם יראו את מערכת פיתוח וייצוא הנשק הגרעיני הישראלי ויטילו בה ספק.
בשלב השני, אם רבין לא יענה כמו שצריך האמריקנים יהיו ישירים יציינו במדויק מה הם רוצים ויבהירו שחוסר היענות מצד ישראל יעלה שאלה לגבי יכולת ארה"ב להמשיך לספק את בקשות הנשק של ישראל.
הדילמה שניצבת בפני האמריקנים הייתה שישראל לא תתייחס ברצינות בנושא הגרעין, אלא אם הם יעכבו משהו שחשוב לישראל כמו הפאנטומים או אפילו יותר מכך, את כל מערכת היחסים הצבאית של המדינות. מצד שני, האמריקנים חששו כי אם ישראל תפרסם את העובדה הזו, יופעל על הממשל לחץ פוליטי כבד. הממשל האמריקני יצטרך להתמודד עם ההשלכות של או חשיפת הגרעין הישראלי או אי אספקת מטוסים לישראל.
