נועה סידיס, בת ה 15, הלומדת במגמת האומנות בתיכון יאסא בירושלים, שׅחזרה במסגרת לימודיה את קערת האירוסין המסורתית של סבתא רבתא שלה, אסתר בצלאל, העשויה מסוכר. הקערה המקורית מוצגת במוזיאון ישראל באגף יהדות וכלות, יחד עם יצירות אומנות נוספות של הסבתא, המשחזרות את מנהגי יהדות אפגניסטן.
הקערה הוצגה בשבוע שעבר, במסגרת תערוכת שבוע הפרויקטים הנערכת מדי שנה על ידי תלמידי שכבה י' בכל המגמות בתיכון יאסא – התיכון הישראלי למדעים ואומנויות בירושלים. בתערוכה ביקר סבא של נועה, ראובן בצלאל, בנה של אסתר והתרגש מאוד לראות את השחזור של קערת אמו.
"לפני כשנה אבא שלי נתן לי רעיון לשחזר את הקערה של סבתא רבתא וכמובן שקיבלתי את ברכתו של סבא שלי לכך. לקראת הפרויקט ערכתי עבודת מחקר מול מוזיאון ישראל וכך הכרתי את הסיפור של סבתא רבתא שלי, של משפחתה ושל יהדות אפגניסטן, מה שריגש אותי מאוד כיוון שלא הספקתי להכיר אותה באופן אישי. עבודת השחזור הייתה מורכבת וקשה אבל נהניתי ממנה מאוד", מספרת נועה.
הקערה המסורתית הייתה סמל למעמד באפגניסטן, וניתנה על ידי משפחות יהודיות אמידות כמתנה ממשפחת החתן לכלה המיועדת, כאות להסכמה וברכה להחלטת האירוסין והנישואין הקרבים.
נועה מפרטת אודות המסורת שהיתה נהוגה באפגניסטן בין משפחות החתן והכלה "האירוסין והחתונה ביהדות אפגניסטן, צוינו באמצעות רצף טקסים שנמשכו לאורך שנה. התהליך החל במגעים מוקדמים בין משפחות המחותנים והסתיים במעבר הכלה לבית משפחת החתן. במסגרת המפגשים בין נציגי המשפחות, שבהם נידונה האפשרות לקשר ביניהם, נמנעו מהגשת כיבוד כדי שלא ייתפס הדבר כהבעת הסכמה. רק לאחר הסכמה עקרונית הוגשו גבישי סוכר (נבאת), שסימלו את שלב ההכנות לאירוסין.
בטקסי האירוסין בהראת, נערכו שתי חגיגות נפרדות. הראשונה, הקרויה באפגנית "שיריניכ'רי" ("אכילת המתוקים"), התרחשה בבית הכלה, בעוד שהשנייה התקיימה בבית החתן כעבור פרק זמן שנע בין שבוע לחודש. בליל האירוסין הגיע החתן עם משפחתו לבית הכלה, ובמהלך הביקור נמסר לחתן מגש עשוי נחושת, שעליו הוצב חרוט מעוטר מסוכר, הקרוי באפגנית "כלה קנד" ("ראש סוכר"). לצד החרוט הגדול מוקמו סוכריות וחרוטי סוכר קטנים יותר, שיועדו לאחיו ולאחיותיו של החתן.
חרוטי הסוכר ניצבו על צלחת חרסינה ועוטרו בחוטי רקמה בגווני אדום, סגול וירוק, שנקשרו לאורך החרוט במרווחים אחידים, יחד עם גדילים מעוצבים וניירות מוזהבים. החרוט המרכזי עוטר בתוספות כסף ובחלק מהמקרים שולבו בו אלמוגים, אבני חן כמו טורקיז או חרוזי קרמיקה מזוגגת. בפסגתו של החרוט עוצב מגן דוד עשוי חוטי מתכת וחוטי רקמה צבעוניים. אצל משפחות אמידות בכסף נמסרה גם קערת סוכר מרשימה (תע'אלנבאת או כאסה נבאת) ובה חרוט מרכזי שסביבו סידור מגדלי סוכר קטנים, כולם מעוטרים ברקמות וחוטי נייר מוזהבים (זרורק).
מסירת המגש שעליו הונחו חרוטי הסוכר לחתן, על ידי אחד המכובדים שנכחו בטקס או על ידי אבי הכלה ובני משפחתו הקרובים, סימלה את האישור הסופי והרשמי לקשר האירוסין. לטקס עצמו נהגו להזמין את המולא (חכם דת) לצד מכובדים נוספים וקרובי משפחה. האירוע היה נחתם בסעודה חגיגית.
בסיום הטקס, חרוט הסוכר ושאר דברי המתיקה שהוצגו על מגש קטן, המכונה כ'אנצ'ה-י שיריני, הועברו לבית החתן. לא רק שהם נחשבו חלק מהטקס עצמו, אלא שהם שמרו על מעמדם גם בטקסי החתונה שהתנהלו מאוחר יותר. מאותו ערב, החתן נהג לשהות בבית הורי הכלה למשך שבוע או שבועיים ולעיתים אף ראה אותה מרחוק, בעוד שהכלה נותרה בבית הוריה ולא הוזמנה למסיבת האירוסין שנערכה בבית החתן".
"היו משפחות שבחרו לאכול את הקערה, העשויה מסוכר מתוק אך סבתי בחרה לשמר אותה בשל יופיה הרב", מספרת נועה. "סבתי הגיעה מאפגניסטן לישראל בשנת 1952. היא הייתה אומנית וביצירותיה היא שחזרה את מנהגי האירוסין והחתונה של יהדות אפגניסטן. בסוף שנות ה 70 היא תרמה את יצירותיה למוזיאון ישראל ביניהן הקערה המסורתית שאותה דאגה לשמר כל השנים ואשר מוצגת שם עד היום יחד עם חלק מהשחזורים שהכינה".
נועה מוסיפה כי סבא שלה התרגש מאוד מהמעמד וציין כי חשיבות המסורת ושימור הקערה לאורך השנים היו חשובים למשפחתו וכי העובדה כי נכדתו בחרה לשחזר זאת ולהציג אותה בבית הספר, מאפשרת לדור הצעיר להיחשף למסורת המיוחדת של יהדות אפגניסטן.
איריס מאירי שניר, סגנית המנהל ביאסא: "שבוע הפרויקטים מאפשר לתלמידים שלנו להציג את רוח היצירה והמחקר שלהם ומשמח מאוד לראות כי בתוך כך משולבים גם מסורת וערכים משפחתיים".
