אמש (רביעי), בתיאטרון הלאומי, הוצג העיבוד הבימתי לסרט "הערת השוליים" של הבמאי והתסריטאי יוסף סידר. הסרט, שהועמד ב-2012 לפרס אוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, נחשב לקלאסיקה קולנועית, ומכך עולה החשש שמא ההפקה לא תצליח לשחזר את הצלחתה הכבירה. אך כבר בסצנה הראשונה, נדמה כי האדפטציה לתיאטרון מהווה פריצת דרך במציאת האיזון המדויק בין שמירה על אבני היסוד של התסריט לבין ההתאמה לתקופה המודרנית ולשפת היום-יום הקולחת. על כך אחראים במיומנות נגה אשכנזי ומשה קפטן, שהפכו את המחזה למרהיב.
העלילה עוסקת במערכת יחסים מתוחה בין אב (אריה צ'רנר) לבנו (יפתח קליין), חוקרי תלמוד יריבים באוניברסיטה העברית, שמתחרים על פרס ישראל. כשהפרס מוענק לאחד מהם, העימות בין השניים מגיע לשיא הרסני שמאיים לפרק את משפחת שקולניק כולה. בסרט גילמו את הדמויות הראשיות שלמה בראבא וליאור אשכנזי, והקאסט הנוכחי שנכנס לנעליים הגדולות עשה עבודה מעמיקה במציאת ניואנסים לכל דמות.
צ'רנר, שחקן ותיק וליהוק קלאסי לדמות מנהלתית ועוצמתית, נכנס הפעם לתפקיד של פרופסור שאיננו מוערך ובעל לקות חברתית. הקושי החברתי שלו נובע לא מתוך חוסר מסוגלות, אלא מתוך הצטברות של רגשות טינה עזים שמנהלים אותו. לדברי יהודית שקולניק (גילת אנקורי), "זה שהוא מתקשה להביע רגשות לא אומר שהוא לא מרגיש". צ'רנר מצליח, ללא טקסט עמוס או ריבוי של סצנות, לעורר אמפתיה וצחוק מצד הקהל באמצעות מימיקות עדינות והליכה מהירה ושקדנית.
לצידו, מככבת גילת אנקורי, שמציגה את הגשר בין האב לבנו ובין הנכדה לבנה. אנקורי, עם קולה הייחודי, מצליחה ביחד עם מלי לוי להביא לקדמת הבמה את השסע המגדרי והפערים שקיימים במוסדות האקדמיים עד היום, כל זאת מבלי לעורר אנטגוניזם אלא להעביר את המסר בעדינות ובאותנטיות.
דילקה (מלי לוי), המייצגת את החיבור בין אז להיום, מתקשה להיות האם התומכת עבור בתה ונקרעת בין האהוב שלה לבת שלה. לוי, בתפקיד ראשון בתיאטרון, מצליחה להיכנס לדמות עם חן. היא מתהלכת על הבמה יחפה, מרגישה בבית ומאפשרת לצופים להיכנס בציפייה למערכות היחסים הסבוכות שהיא נתונה להן.
ביתה, דבורי (סתיו וקנין), עם חזות צעירה, נכנסה לתפקיד שנראה כמתאים לבני גילה, אך ההיסטוריה בתיאטרון מוכיחה אחרת. מה שמצליח על המסך הקטן לא תמיד עובר חלק על הבמה הרפרטוארית. עם קולה הגדול והרחב, וקנין מצליחה לרגש ולשיר על הרגע המיוחד שבו גם "פחם יהפוך לזהב". היא מציגה את הקשיים והאתגרים של בני דור ה-Z – הניסיון להרשים את הוריהם מצד אחד, מול הרצון להגשים את חלומותיהם מצד שני. למרות שהיא משחקת לצידם של שמות גדולים בתעשייה, היא לא נבלעת, אלא מצליחה להכניס חיות לדמויות המוקפדות ולשפה הרהוטה.
באשר למערכות היחסים המורכבות שמוצגות במחזה, בולטת במיוחד דמותו של פרופסור יהודה גרוסמן (יגאל נאור), אשר מייצגת את הדרך בה פועלים המוסדות האקדמיים ואת המחשבה הצרה והנוקשה שלא מוכנה להתגמש. דמותו השקטה, המבוגרת והמסתורית מייצגת את הפערים הבין-דוריים החדים, ומדגישה את הניכור שבין הדורות ואת התקשורת המועטה בין דמויות שנמצאות בעמדות כוח.
הוא מסמל את הדמויות האותנטיות, ההוריות והמרוחקות, שבמערכת האקדמית נשארות לעיתים תקועות במקום, מבלי להשתנות. יחד עם זאת, המרידה הדקה והמצליחה בדמויות אלה אינה רק גאווה של צעירים המוטרדים מהמוסדות הוותיקים, אלא גם נובעת מתוך סדק מוסרי עמוק שמעיד על חוסר הלגיטימציה של המוסדות להמשיך ולהיות אבן דרך מוחלטת בעידן המשתנה. נאור מצליח להוסיף לדמותו שקט סוער, אשר משדר את המורכבות של דמותו – כאדם הנמצא בתוך המוסד אבל גם מגלה אמפתיה לסובביו, כלפי חוץ הוא מרתיע, אך בפנים יש בו כאב והבנה של הגבולות שהוא עובר.
בהתבוננות על ההצגה כולה, נדמה כי כל מי שלקח חלק בהפקה שיחק תפקיד משמעותי בקידום העלילה ושמירה על העניין בקרב הקהל. ראוי לציין את ברוכי שפיגלמן על תפאורה מאירה שמכניסה את עיר הבירה ואת אזור הר הצופים למרכז תל אביב. המעברים, שלרוב בקולנוע נסגרים באמצעות ויזואליה מיוחדת, נסגרים כאן באמצעות מוזיקה עדינה של פסנתר, שמתווכת את המציאות. על המוזיקה הנהדרת אחראי כנען לבקוביץ'.
שחקני המשנה מקבלים גם הם חשיבות רבה כאשר ההצגה מגיעה לשיאה, ובאמצעות בליל מחשבות עולות מחדש כל הדמויות שהוזכרו, אפילו לרגע אחד. הצלחת היצירה נמצאת בחיבור של כל העוסקים במלאכה.
למי שמעוניין בגרסה הקולנועית, יש לציין כי היצירה המרהיבה בתיאטרון מביאה לקדמת הבמה את המסרים החבויים שלא תמיד מקבלים מקום בשיח הציבורי. לאורך השנים, האקדמיה קיבלה את מעמדה בחסד, אך מתקשה להשתלב עם הזרם ונשארת שמרנית ופרימיטיבית בכל הנוגע לקידום נשים לסגל בכיר. כזאת היא הצהרתה של לוי במחזה: "רק שתי נשים זכו בפרס לאדריכלות לאורך השנים", כשהיא מציינת שגם כשנשים מנסות להשתלב במעמד בכיר באוניברסיטה, הן מתקשות אם הן מעוניינות להרחיב את התא המשפחתי שלהן.
"הערת שוליים" מחדדת את המשמעות של הערות השוליים בעבודות אקדמיות ואת הניסיון העיקש של המרצים לעמוד על החוקים הנוקשים, שמובילים לעיתים את החוקרים להעדיף את עבודתם על פני משפחתם. לפיכך ההצגה מעלה תהיות חשובות ביחס לחברה כולה, שכן "ישנם דברים שיותר חשובים מהאמת." האם לדבוק בדרך או לעצור ולהבין מהי המהות ומה באמת יהפוך אותנו למאושרים? ובכלל, האם זו העמידה על העיקרון או הבנת המורכבות שהחיים מביאים עימם.
