כשראינו את הנשים, ובהן גם התצפיתניות ששבו מהשבי, הופתענו – לא רק מתעצומות הנפש שהקרינו, אלא גם ממצבן הפיזי, שלפחות למראית עין היה טוב משחששנו. ואז שוחררו גברים חטופים, חלקם במצב פיזי ירוד, רזים עד כאב, עם סימני תת־תזונה קיצונית. מעבר לזעזוע ולזעם, המראות הדהדו דפוסים מוכרים – ייתכן שבמבחן ההישרדות הפיזי והנפשי גברים פגיעים יותר מנשים.
הבדלים מגדריים בהתמודדות עם טראומה, רעב ובידוד אינם רק תוצר של תפיסות חברתיות, אלא גם של מנגנונים ביולוגיים ופיזיולוגיים שונים. בעוד שהדעה הרווחת רואה בנשים אוכלוסייה פגיעה יותר, הנתונים מצביעים דווקא על יתרון הישרדותי לנשים בתנאי קיצון.
כשהגוף חווה מחסור תזונתי ממושך הוא מפעיל מנגנוני הישרדות הסתגלותיים. תחילה הוא משתמש במאגרי הסוכר שבכבד, כדי לספק אנרגיה למוח ולמערכות החיוניות. לאחר מספר ימים הסוכר מתכלה והגוף עובר לפירוק מאגרי השומן, ובהמשך לפירוק שרירים כדי לספק אנרגיה לתפקוד הלב, הכבד והמוח.
במקביל, חוסר מתמשך באור שמש גורם לירידה ברמות ויטמין D, היחלשות העצמות וסיכון גבוה לשברים. לאחר כשנה של שבי הפגיעה באיברים חיוניים, לרבות מערכת העצבים, עלולה להיות בלתי הפיכה.
מחקרים מצאו שנשים נוטות לשרוד טוב יותר במצבי הרעבה ממושכת. הסיבה לכך טמונה בהרכב גופן, שמכיל בממוצע אחוז שומן גבוה יותר בהשוואה לגברים. שומן הוא מקור אנרגיה יעיל בהרבה משריר, ולכן הגוף הנשי מצליח לנצל את מאגרי השומן ולשמר את מסת השריר לאורך זמן רב יותר.
בנוסף, בעוד שאצל הגברים פירוק חלבון שריר מואץ בעת הרעבה, אצל נשים תהליך זה מתבצע באופן מבוקר וחסכוני יותר. הורמונים כמו אסטרוגן – הורמון המין הנשי – מסייעים גם הם ליכולת ההישרדות, משום שהם מפחיתים תהליכי דלקת ומסייעים לשמירה על הלב, הריאות והכבד.
יתרון זה אינו תיאורטי בלבד. במחנות הריכוז בתקופת השואה נשים שרדו תקופות של הרעבה ממושכת טוב יותר בהשוואה לגברים. ממצאים דומים עלו גם ממחנות השבויים היפנים במלחמת העולם השנייה.
בידוד ממושך וחשיכה קבועה משבשים את השעון הביולוגי. בעוד שנשים מדווחות יותר על תחושת דיכאון, הן נוטות להראות גמישות נפשית גדולה יותר, בין היתר בזכות נטייתן לשמר קשרים חברתיים ולמצוא עוגן רגשי שמקל עליהן להתמודד עם החרדה המתמדת וחוסר הוודאות. גברים, מנגד, חווים לעיתים קרובות יותר אי־שקט פסיכומוטורי, התכנסות ומיקוד במשימות הישרדות קונקרטיות.
הבדלים אלה באים לידי ביטוי גם בשלבים שלאחר השחרור. מחקרים שנערכו על שבויי מלחמת וייטנאם מצאו שהגברים סבלו בשיעורים גבוהים יותר מהפרעת דחק פוסט־טראומטית בהשוואה לנשים שנחשפו לאירועים דומים. בעוד שנשים פנו לתמיכה חברתית וטיפול קבוצתי, גברים נטו להתמודד לבד, לעיתים תוך שימוש באלכוהול או חומרים ממכרים אחרים.
מלבד הבדלים פיזיולוגיים, יש להניח שגם תפיסות חברתיות מושרשות משפיעות על היחס לשבויים ולשבויות. גברים נתפסים כחזקים יותר, וחוטפיהם עלולים לראות בהם איום שיש לשבור, בין אם באלימות פיזית קשה ובין אם בהרעבה, עינויים והשפלה.
נשים, לעומת זאת, נתפסות כפחות מסוכנות, מה שעשוי להוביל ליחס פיזי מתון יותר. עם זאת, כשהתעללות אינה רק אמצעי אלא גם אידיאולוגיה, הבדלים אלה עשויים להיטשטש.
השבי, אם כן, אינו מבחן של כוח פיזי, אלא מארג מורכב של משתנים, הכולל בין היתר מגדר, גמישות נפשית, יכולת הסתגלות וחוסן רגשי. הבנה זו קריטית כעת, כשצוותי הרפואה ובריאות הנפש בישראל מתמודדים עם אתגרי השיקום של החטופים המשוחררים.
לאחר יותר מ־500 ימים בשבי הם כולם הומניטריים. אין חזקים ואין חלשים, אין דחופים פחות – יש בני אדם שהולכים ונגמרים עם כל שנייה שחולפת. "ניצחון מוחלט" לא יהיה כאן. הניצחון היחיד והנחמה יהיו בחטופים החיים שיצליחו לחזור. רק כשכולם יהיו בבית – החיים והחללים – ייסגר מעגל, ואולי אז יוכל להתחיל ריפוי – שלהם ושלנו.
פרופ׳ יעל לבנטל היא מנהלת המכון לאנדוקרינולוגיה וסוכרת בבית החולים לילדים ע״ש דנה-דואק במרכז הרפואי תל אביב (איכילוב) ב ד"ר תמרה קוליץ משמשת כרופאה בבית החולים, מייסדת עמותת "למענם – רופאות ורופאים למען שורדי שואה"
