למעלה מ-40 שנה מאז שסדרת "הלב" שבתה את לבבות הילדים מעל מרקע הטלוויזיה החינוכית, היה השחקן אורי לוי מורגל בכך שלכל מקום שאליו הזדמן והשמיע את קולו, זה לווה בלחשושים מאחורי גבו. "כך הוא גורלו של שחקן", העיר בראיון. "מכל תפקידיי הרבים בתיאטרון, בקולנוע, גם הבינלאומי ובטלוויזיה, מזהים אותי עם פייטרו רוסי, אביו של מרקו בסדרה 'הלב', שדובבתי אותו שם".
"לא היו לי ציפיות שזה יהיה משהו שיזכרו אותו", אמר בצנעה באותו ראיון לוי, שהלך אתמול לעולמו בגיל 93, קרוב לשנתיים אחרי רעייתו, טלילה בן-זכאי, עיתונאית "מעריב" בעבר. "לא נראה לי שהבאתי שם משהו מיוחד; רק ניסיתי להיות טבעי. עם זאת, כנראה הבאתי לדמות של פייטרו איזשהו חום שקסם לרבים".
כדי להיות שחקן, ויתר לוי על קריירה …חקלאית, שנכונה לו כיאה להיותו בוגר מקוה-ישראל. בוקר אחד, כשחבריו בקיבוץ יזרעאל יצאו לעבודות המשק, הוא, לבוש בחולצת שבת לבנה ובמכנסי חקי קצרים, תפס טרמפ במשאית שהובילה כדי חלב מתל-יוסף לתל-אביב. בהגיעו לשם, הוא שם את פעמיו לתיאטרון "אהל", 12 שנה לאחר שהתפעל מהופעת מאיר מרגלית ב"החייל האמיץ שווייק", הצגת הלהיט של תיאטרון הפועלים.
בתיאטרון הוא נתקל באחד מוותיקי ה"אהל", שיומיים לפני כן נתן 'קאנצרט" בקיבוצו של לוי. כשהוותיק שאל אותו מה הוא מחפש, הוא שמע מהבחור הצעיר שכל חפצו היה להיות שחקן. "אתה מוכן להתחיל עכשיו?", הדהים הלה את הקיבוצניק מהעמק, שמצא את עצמו מוקפץ להצגה השייקספירית "אגדת חורף" בלי שום ניסיון והכנה.
"מצאתי שם עולם אחר מאשר היום", העיד. "התיאטרון היה אז דרך חיים ולא מקפצה ל'רוקדים עם כוכבים'. לא תאמין, שחקניות נמנעו מלהיכנס להריון, פן תיפגע אמנותן. הייתה גאוות-יחידה ואווירה של ביחד ופרגון לתיאטראות אחרים. כשראיתי ב-55' את הצגת 'הנפש הטובה מסצ'ואן' עם המשחק הנפלא של אורנה פורת, בכיתי מקנאה על שאני ב'אהל' ולא בתיאטרון שלה".
זה מה שהעביר אותך לקאמרי? – שאלתיו.
"הכדורגל העביר אותי", השיב לוי שהיה שנים בנבחרת השחקנים של "כסית". "יום אחד קפץ לאימון של הנבחרת הזאת הבמאי יוסף מילוא, המנהל המייסד של הקאמרי, שבזמנו שיחק במכבי צ'כיה והיה שחקן לא רע. בעודנו מכדררים, 'פפו', כפי שכונה והסתבר שראה אותי בהצגת 'אלדורדו', שאל אותי מדוע אני לא בקאמרי. יותר לא הייתי צריך. 40 שנה שיחקתי שם ובלי ללמוד משחק".
זאת חובה? – הרמתי לו להנחתה.
"היום אולי כן, כי יש המונים ובלי תעודה מי יסתכל עליהם? נראה לי שבארץ יש יותר מדי בתי-ספר למשחק, שבחלקם עסוקים בגידול מנחים לטלוויזיה ושחקני מיוזיקל. יוצאים משם יותר מדי שחקנים שאין להם היכן לשחק. לדעתי, בתי הספר למשחק צריכים להחמיר יותר בסינון המבקשים להתקבל אליהם".
זאת ועוד: "יש לי בעיה עם המבקרים. הייתי מצפה מהם שיהיו מורי-דרך ולא רק נותני ציונים. המבקרים אשמים בעשייה המסחרית שפשתה בתיאטרונים, כשהם לא עמדו בזמן על המשמר. הם בין האשמים בשיטת המנוי הפתוח, המהווה אסון לתיאטרון הישראלי, שמרדדים אותו ומנפחים את מצבת המועסקים בו. כך גדלה פתאום מפלצת שלא שולטים בה".
הקריירה הקולנועית הענפה של לוי החלה ב-55' במשפט בודד – "היא מדברת עם אנגלים" – שאמר על חיה הררית ב"גבעה 24 אינה עונה", סרטו של תורולד דיקנסון. היה זה חברו, חיים טופול, שכעבור 14 שנה פתח בפניו את שערי הקולנוע הבינלאומי בסרט "לפני בוא החורף", שעלילתו התרחשה במחנה עקורים באוסטריה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה.
"טופול, ששיחק שם מתורגמן למפקד הבריטי של המחנה (דייויד ניבן), פעל שם בשיטת חבר מביא חבר, כששכנע את במאי הסרט, גיי.לי תומפסון, לבחון אותי לתפקיד המיור הרוסי", שחזר לוי. "הייתי בין הצגות בקאמרי, כשפתאום נדרשתי להתייצב בלונדון. כדי שאחזור בזמן להצגה במוצ"ש, סידרו לי טיסה הלוך ושוב. כשהגעתי אל הבמאי, הוא הסתכל עלי ואמר – 'יופי, אתה נראה מצוין; רק רציתי לראות אותך'. בשביל זה טסתי ללונדון. כך עבדו אז".
וניבן? – שאלתי.
"ניבן היה ג'נטלמן בריטי עם המון הומור. אחר כך היינו שנים בקשר. ניבן וג'ון הארט, שגם הוא שיחק באותו סרט, היו הראשונים בשורה נכבדה של כוכבים בינלאומיים שאיתם שיחקתי, כולל גרגורי פק, פיטר יוסטינוב, עומר שריף, אוליבר ריד, מייקל קיין ודיאנה קיטון. אם יש כאן שחקנים שמתפארים בתפקיד של גוויה שקיבלו בחו"ל, לי, לעומתם, היו תפקידים לא רעים ב-13 תפקידים בחו"ל. אלמלא כן, טלילה ואני לא היינו יכולים להרשות לעצמנו להתגורר באחד ממגדלי המגורים הראשונים בתל-אביב".
יוסטינוב היה זכור לו במיוחד מהכוכבים שהזכיר: "הוא היה ממש טיפוס. יוסטינוב היה מתגרה בעומר שריף (הכוכב המצרי – י. ב-א) ובי. 'תתחילו לדבר ותעשו שלום', הוא היה אומר לנו. אפשר היה לראות איך שהגלגלים הסתובבו אצלו בראש, משהו שהזכיר לי את שייקה אופיר".
עם הזמן עבר לוי לתפקידים ניהוליים בקאמרי עד ששמע שבתיאטרון "גשר", שהיה שרוי במשבר כבד, מתפנה משרת המנכ"ל, הוא הרים את הכפפה וכשעמו המנהל האמנותי המוחמא יבגני אריה, הפך את התיאטרון היפואי מתיאטרון של עולים למה שהוא כיום. מהתראות בנוסח "הרוסים האלה יאכלו אותך!" הוא הפך ליקירם ולחברם הנערץ. "כמעט 13 שנה ניהלתי את 'גשר' וזאת הייתה התקופה המאושרת ביותר בשנותיי הרבות בתחום התיאטרון", הצהיר והעביר את המקל למנכ"לית הנוכחית, הבמאית לנה קריינדלין, שעליה הרעיף שבחים.
כשתהיתי אם התחרט על פרישתו ממשחק, ענה בחדות: "בכלל לא. קשה להאמין איך שחקן מעביר את רוב חייו בנסיעות ובפקקים. הנסיעות להצגות מחוץ לעיר עם אותם אנשים ועם אותם קשקושים ערב אחרי ערב הן דבר נורא. לא היה לי על מה להתחרט. המשחק לא חסר לי. זה לא מקצוע על תנאי – או שנמצאים בו, או שלא".
לאחר שסיים את תפקידו ב"גשר" ב-2007, לקח על עצמו לוי בהתנדבות את ניהול מדור התיאטרון במועצה הישראלית לתרבות ולאמנות, עד שהחזיר את המפתחות בגיל 83. "כיום, חלק מהאנשים שנמצאים שם לא מתאימים לתפקידיהם ולא מבינים מה זה תיאטרון", הצר. "עד היום, כשמהפרינג' זקוקים לעצה מקצועית ופונים אלי, אני עוזר ברצון".
כששאלתיו לבסוף למה התגעגע, השיב: "אני מאוד מתגעגע לישראל של פעם, כשהכל היה יותר קטן וצנוע – וגם תל-אביב, כמובן. כמו כן, אני מתגעגע לקפה 'כסית', שאליו היינו באים אחרי הצגות, בתקופה שבבתים לא היה מיזוג-אוויר ועל טלוויזיה מי חלם ואנחנו, השחקנים, הכרנו זה את זה. כיום, כשיש רבים, הכל אחרת".
