בסתיו האחרון טיילנו באיטליה, והסתובבנו עם הרכב השכור בין העיירות הציוריות בצפון המדינה. בדרך ממודנה לפיזה, בכביש הררי מפותל, מצאתי את עצמי נתקע מאחורי טנדר איטי. הכביש היה צר, ומוטב היה לא לנסות לעקוף אותו, כך שלפחות חצי שעה נהגתי כשאני בוהה באחוריו של הטנדר, ומבטי נעוץ בשלט ״Alfa Laval Separator״. השם נראה מוכר, ובסופו של דבר נזכרתי איפה בדיוק נתקלתי בו.
ספרטור היא למעשה המחבצה, שמפרידה את החלב מהחמאה. Laval Alfa הייתה חברה שוודית, מוכרת בכל העולם, לפני עשרות שנים, אבל נראה שעד היום היא משגשגת. הנציג ההונגרי של החברה היה הדוד אדולף ראב, אביו של החבר הכי טוב שלי. בעודי מרוכז בכביש, ומציץ רק מזווית העין אל הנוף האיטלקי היפהפה, בעיני רוחי קמה לתחייה תמונת נוף שונה לגמרי. עיר הולדתי, בודפשט, בשנות ה־30, תקופה שבה מילאה משפחת ראב חלק חשוב בחיי העיר, או לפחות בחיי שלי.
אלף ואחת אפשרויות
הכרתי את חברי גבי בגיל עשר, במשחקי גולות בחצר המוזיאון. הוא למד בגימנסיה ברצ׳אי, ואני בבית הספר הריאלי הורנסקי, אבל ברגע שהסתיימו הלימודים לא היה אפשר להפריד בינינו. מדי פעם נפגשנו אצלנו, אבל לרוב בילינו אצלו, ברחוב פראטר.
עם השנים הפכתי לחבר מן המניין במשפחת ראב. יחד עם אמא אלזה, האח הבכור טיבי וחברי גבי, הערצנו את ראש המשפחה, הדוד אדולף. הוא היה יהודי־הונגרי טיפוסי, אבל לא מהסוג העירוני. הוא נראה יותר כמו בעל נכסים סמוק לחיים מהכפר, שוכר אדמות או קצין משק, שונה בתכלית מההורים שלי, שפניהם היו חרושות קמטים מרוב דאגות. מוצאו היהודי התבטא רק בחוש ההומור המשובח שלו. החזות שלו, הנימוסים שלו, האוצר הבלתי נדלה של האנקדוטות שהיה מספר, שירתו היטב את הדוד ראב במקצועו, כסוכן נוסע.
מאחר שהביקוש היחיד למחבצות היה באזורים כפריים, אביו של חברי הטוב בילה את שבוע העבודה בכפרים הנידחים ובמשקים בשפלה הגדולה, ובמערב המדינה. מכירת הציוד המשוכלל הייתה כרוכה בהדגמות ארוכות ובמשא ומתן תובעני. הדוד ראב נהג לשתות ולאכול כיד המלך בחברת לקוחותיו, וכבונוס לעסקאות, נהג לבדר אותם בסיפוריו המשעשעים. אותנו הוא היה מבדר בסופי השבוע, בחיקויים מושלמים של טיפוסים כפריים ובמבטא אותנטי של כל אזור ואזור.
הוא עבד קשה, אבל התפרנס בכבוד, אפילו בתקופת המיתון של שנות ה־30. על כן הצליחה הדודה אלזה לנהל בית בורגני נוח ברובע יוז׳פ־ווארוש, שהיה פופולרי מאוד בקרב היהודים. על היותו יהודי בקושי דיברנו. משפחת ראב, כמו כל אחד אחר בסביבה שלנו, קרובי המשפחה או החברים, הייתה רחוקה מאוד מהמסורת היהודית.
בחגים היינו קופצים לבית הכנסת הניאולוגי ברחוב פאבה, וכמה מאיתנו צמו ביום כיפור, אבל אני בקושי ידעתי מהו המטבח הכשר. יתרה מזאת, היו בסביבתנו מי שהתנצרו או שהתחתנו בנישואין מעורבים. אני אשקר אם אומר שהיעדר החיבור ליהדות גרם לנו לתחושת חסר, בעיקר משום שבהיותנו צעירים, לא ידענו מה אנחנו מפסידים, אבל גם בגלל שהעולם החילוני מילא את כל חיינו. בכל בית יהודי ממוצע בבודפשט היו ספרייה מרשימה (כולם קראו המון), רדיו וגרמופון שהשמיעו מוזיקה קלה או קלאסית, וכל מי שיכול היה להרשות לעצמו, שלח את ילדיו ללמוד מוזיקה ובעצמו הלך לקונצרטים ולתיאטראות.
ובחזרה למשפחת ראב: אני זוכר היטב את ארון הספרים הגדול, העמוס בסדרות מהודרות של קלסיקונים, את החתול הסיאמי המפונק ואת העוגות הביתיות הטעימות. אבל בניגוד לדוד אדולף העליז, דודה אלזה הייתה לרוב מכונסת בעצמה, ורק לעיתים רחוקות חייכה.
טרגדיה שקטה האפילה על חיי משפחתה. טיבי, אחיו הגדול של חברי, שהיה מבוגר מאיתנו בכעשר שנים, היה חולה סוכרת קשה. בגיל מוקדם, המחלה נחשבה חשוכת מרפא, והדרך היחידה להשאיר את טיבי בחיים הייתה לתת לו מדי יום ביומו זריקות אינסולין. לא היה אפשר לראות עליו שהוא חולה. הוא שיחק איתנו, צחק איתנו, אבל אף שסיים את המכללה למסחר והיה נער אינטליגנטי, לא היה יכול למצוא עבודה, ולכולנו היה ברור שלא יוכל להקים משפחה.
חברי גבי היה ״איש קטן״ ומיוחד מאוד. זה היה שם החיבה שלו: ״אישקטן״. הדבקנו לו אותו באכזריות האופיינית לילדים, רק משום שהיה נמוך מהממוצע. הוא התעצבן אומנם מהכינוי, אבל מעולם לא מחה עליו. בכל סיטואציה אפשרית הוא שמר על הופעה ״מכובדת״, מרשימה, בוגרת, מעט מסוגרת, משהו שהשפה האנגלית מיטיבה לבטא במילה ״dignity״. הוא היה תלמיד טוב, חרוץ, הגון. הוא השתתף בכל המשחקים וההרפתקאות, ירש מאביו חוש הומור מצוין, אבל תמיד היה בו פן מסתורי, שאפילו אני, חברו הטוב ביותר, לא הצלחתי לפענח.
איך בילינו את שעות החופש שלנו, תלמידי בודפשט, בשנות ה־30? העיר הגדולה הציעה אלף ואחת אפשרויות בילוי, והכל בחינם! הסתובבנו ברחובות, בקבוצות של שלושה־ארבעה, ותמיד מצאנו משהו מעניין. שיחקנו במגרשים. בימי ראשון הלכנו לפארק העירוני, לנֶפליגֶט או להר גֶלֶרט. לעיתים קרובות היו התכנסויות רועשות וססגוניות סביב הכנסיות הקתוליות. בימים הגשומים, תמיד היה משהו מעניין לראות במוזיאון הלאומי, בתערוכה היסטורית, או במחלקה לטבע. את חופשת הקיץ בילינו בבריכת השחייה דונה. עשינו ספורט בהתלהבות הונגרית אופיינית. בגיל מסוים התחלנו להתעניין בבנות, ואז הלכנו גם לבית הספר לריקודים.
בכל החוויות הללו, גבי ראב היה שותפי הנאמן, עם שני חברים קרובים אחרים. החוקים האנטי־יהודיים האפילו על שנות הלימוד האחרונות שלנו בגימנסיה, אבל בסביבה כל כך ליברלית ומשגשגת, לא הרגשנו שאסון עומד להתרחש. רק דבר אחד היה ברור: אחרי מבחני הבגרות לא נוכל להמשיך בלימודים גבוהים, וגם המשרות בתחום המסחר הלכו ונסגרו בפנינו.
הדרך היחידה להתפרנס הייתה לעשות ״הסבה מקצועית״ ולמצוא עבודה בתעשייה. אבל גם זה לא היה קל. בעלי המלאכה לא ששו לקבל שוליות יהודים שזה עתה סיימו את מבחני הבגרות. רובנו נאלצנו לעשות ״עבודות בשחור״ במפעלים, או למצוא עבודות מזדמנות. באופן תמוה, גבי היה היחיד בחבורה שלנו שלא הצטער על כך. למרות חינוכו הקלאסי־הומני, הוא תמיד נמשך לדברים טכניים, והיה מרוצה עד השמיים כאשר אביו הצליח לסדר לו, בפרוטקציה, תפקיד של שוליה במוסך לתיקון מכוניות.
הוא בילה את הימים היפים ביותר של חייו הקצרים במוסך. אחרי העבודה ובימי חג הוא היה מספר לנו בהתלהבות את כל מה שלמד. הוא התחיל לקבל משימות פשוטות, ואפילו אפשרו לו לנהוג בחצר המוסך. הקשבנו לו בעניין ובקנאה. כל שאנחנו הצלחנו להשיג היה עבודה בבית חרושת לגרביונים או במאפייה.
הסוף במגרש הכדורגל
הימים הללו לא נמשכו זמן רב. צווי הגיוס לפלוגות העבודה הגיעו גם אלינו. סיפחו אותנו למחנות בגָלָנטָה ובבֶרֶצק, והתפזרנו. לראשונה מזה עשר שנים, נפרדתי מחברי גבי. מדי פעם הצלחנו להחליף כמה מכתבים, ושמענו זה על זה דרך המכרים ובני המשפחה שנשארו בבית. אלה היו השנים הרגועות יחסית, 42’־43’, הפרק הראשון בסיפור החורבן.
חברנו הקרוב, לאיצ׳י נחמן, מת בקמניץ־פודולסק. מכרים רבים נהרגו בשדות הקטל באוקראינה. הפלוגות שלנו היו עדיין בשטחה של הונגריה, וכולנו קיווינו ש״נצא מזה בזול״. שלטונו של היטלר התחיל להתערער. יום אחד, כשהייתי בסֶנט־קירָאי־סָבָדקָה, קיבלתי ידיעה מדאיגה מאוד. הפלוגה של גבי ראב הועברה במשלוח גדול ליוגוסלביה, למכרה נחושת בשם בור. לא ידענו מה מתרחש שם, אבל עצם העובדה שהם נאלצו לצאת מחוץ להונגריה עורר דאגה גדולה. אחר כך הגיעו פיסות המידע הראשונות. העבודה שם קשה, השומרים אכזריים, אבל לא נשקפת להם סכנת חיים מיידית.
בהמשך הגיע גם תורה של הונגריה. כניסת הגרמנים, גטאות, טלאי צהוב, משלוחים. באמצע הסערה מצאתי את עצמי בוואץ, בפלוגה שנשלחה לבור. התבהר שהגרמנים דורשים כוח אדם יהודי טרי למכרה, וגם אותי צירפו למשלוח הזה. רק תקווה אחת קלושה הקלה על הפחד: לפגוש שוב את גבי.
רכבת המשא שהובילה 3,000 יהודים נכנסה למחנה בור. בתחנה עבדה קבוצה ותיקה של עובדי כפייה. אז ראינו לראשונה את הנוף האנושי של מחנות העבודה: עבדים קרחים, שלדיים, על סף תשישות, שנעלו כפכפי עץ, עם מגן דוד גדול צבוע על בגדיהם המרופטים. בינתיים לא פגשתי את חברי. הפלוגה שלנו הועברה למחנה קרוב בהרים, כדי להניח פסי רכבת. את קיץ 1944 העברנו בהיידנאו, כשאנחנו מרסקים סלעים, על סף רעב, וחיילים הונגרים סדיסטים מתעללים בנו.
בסתיו אותה שנה השתנו פני הדברים. הגרמנים נאלצו לפנות את בור! אבל לחדשה המעודדת התלווה פחד נוראי. אנחנו, היהודים, הפכנו מיותרים. מה יעלה בגורלנו? האם נצליח לשרוד עד שנראה את התמוטטות השלטון הנאצי? כהתחלה לפרק הסיום, הפלוגה שלנו הועברה מהמחנה ההררי למחנה ברלין, שם התאחדנו עם האסירים הוותיקים מבור. סוף־סוף פגשתי את גבי ראב. מרוב שמחה, כשהתחבקנו ארוכות, לא הבחנתי ש״אישקטן״ היה עכשיו עור ועצמות, הצל של עצמו. אבל היינו רק בני 23, ורוח הנעורים שלנו הצליחה להפיח בנו תקווה ואופטימיות.
אחרי כמה ימים של התארגנות, היינו מוכנים לצאת מבור. מחצית מ־6,000 עובדי הכפייה יצאו ברגל לכיוון צפון סרביה והונגריה. שנינו הוכנסנו לקבוצה הראשונה, אבל מה שנראה בזמנו כמזל גדול, התבהר במהרה כאכזבה מרה. הברוטליות של החיילים רק גברה, קצב ההליכה היה הרסני, היינו רעבים, וגשם ירד בלי הפסקה.
לא יכולתי ללכת עם גבי. רק עם רדת החשכה, במקומות ה”מנוחה”, יכולנו לחפש זה את זה. ניסינו לנחש מה יקרה לנו. אנשים נעלמו בזה אחר זה. רבים נרצחו בידי החיילים. אולי שווה לנסות לברוח? סיכמנו שכל עוד אנחנו יכולים, נמשיך ללכת. הגענו לבלגרד, משם לזימוני, משם חצינו את הדנובה והגענו לבנט. בשלב הזה, הצועדים היו מותשים לחלוטין, רק האפאטיות וקנה הרובה החזיקו אותנו יחד.
בגבולה של העיירה פָנצ’וֹבָה הגיע אליי חברנו המשותף אָקוֹש, וסיפר לי שגבי ראב לא רוצה להמשיך. נשארתי מאחור, תוך סיכון שיירו בי, ומצאתי אותו ביער קטן, בשולי הדרך, עם עוד כמה אסירים, שוכב יחף על הקרקע הבוצית. ״מספיק״, הוא אמר. ״הרגליים שלי מדממות. אין טעם להמשיך, אולי כאן יהיה לנו מזל. החיילים לא יחזרו לקחת אותנו, ואולי הרשויות המקומיות יצילו אותנו״. היה היגיון מסוים בדבריו. אולי פחות מסוכן להישאר מאחור מאשר להמשיך בצעדה. התלבטתי מה לעשות. ״אם יש לך כוח, תמשיך״, אמר גבי. ״אל תעשה שטויות רק בגללי״. אלה היו המילים האחרונות ששמעתי מפיו.
במרוצת השנים שקלתי שוב ושוב את הדילמה הנוראית. בימים הראשונים, נראה היה שגבי צדק. הקבוצה הראשונה, שאליה השתייכתי ואליה חזרתי, הלכה בוודאות אל עבר חורבנה. הפלוגה שלי ובערך אלף אסירים נוספים הגיעו לצֶ׳רבֶנקָה, ליד בָּצ׳קָה. ב־6 באוקטובר היו הוצאות להורג המוניות, וחבריי שוכבים שם בקבר המונים, בבית החרושת ללבנים.
רק אני ועוד כתריסר יהודים שרדנו. איך? זה כבר סיפור אחר. כמה חודשים אחר כך, כשכבר היינו בשטחים המשוחררים, התבהרו לנו הפרטים על גורלה המחריד של צעדת המוות מבור. מישהו סיפר לנו מה קרה לקבוצה שנשארה מאחור בפנצ׳ובה. השוטרים המקומיים עצרו כ־200 אסירים לשעבר מבור. במשך כמה ימים נידון עניינם בבית הדין, והתלבטו מה לעשות בהם. בסופו של דבר התקבלה פקודה, ויחידת חיסול גרמנית הגיעה למקום. בשיתוף המיליציה הגרמנית המקומית, כל האסירים נורו למוות במגרש הכדורגל של פנצ׳ובה.
אחרי המלחמה פגשתי בבודפשט את הדודה אלזה, בודדה ושבורה. בקושי אפשר היה להכיר אותה. היא סיפרה לי איך מתו במחנות אדולף, שסבל מבעיות לב, וטיבי, ששרד רק ימים אחדים אחרי שגזלו ממנו את זריקות האינסולין. היא חקרה אותי ממושכות על בנה גבי: איך הוא נראה, מה הוא עשה, על מה הוא דיבר כשהיינו יחד. סיפרתי לה כל מה שידעתי בוודאות, אבל לא מעבר לזה. גבי עזב את הקבוצה בפנצ'ובה. יכול להיות שהוא נשאר בחיים, ואולי יחזור הביתה? אולי. אלוהים יודע. אני לא יכול לשכוח את מבטה היבש של הדודה אלזה. היה כעס במבט הזה.
אין שום דבר יוצא דופן בסיפורה של משפחת ראב, שנרצחה כמעט כולה בשואה. אבל מישהו מוכרח להנציח את זכרה. רק בעודי נוסע באיטליה הבנתי שכאשר לא אהיה יותר, ייעלמו מהעולם גם כל עקבותיה של משפחת ראב.
תרגום: דוד טרבאי
