אני לא יהודי ולא פלסטיני, ולאף אחת מששת ההופעות הקבועות שלי אין שום קשר למדיניות חוץ, אבל לפני כמה ימים פתחתי את טוויטר (שנקרא עכשיו X) אחרי זמן מה במצב לא מקוון כדי למצוא אנשים שאני לא מכיר שדרשו ממני ליצור הצהרה פומבית על מה שקורה במזרח התיכון. נראה היה שרוב האנשים ברשתות החברתיות הציגו הצהרה, כולל מותגים תאגידיים שונים, סלבריטאים ומשפיעי סגנון חיים שונים. סמנכ"ל השיווק של אמריקן איגל פורסם בלינקדאין שהחברה שינתה את שלט החוצות שלה בטיימס סקוור לתמונה של דגל ישראל. "מתפללים למען ישראל", ג'סטין ביבר פורסם באינסטגרםמעל תמונה (נמחקה מאוחר יותר) של מה שהיה בעצם עזה.
אבל לא כולם נקטו צד. כשגללתי בציר הזמן שלי, ראיתי שמספרים להרבה אזרחים אקראיים שאם הם לא ידברו, גם להם יהיה דם על הידיים.
נראה היה שאנשים שדיברו מימין ומשמאל ייחסו את שתיקתי לאדישות מושחתת לסבל אנושי, אף על פי שהם חלוקים באשר לבני האדם סובלים. כמו שזה קורה, התמודדתי עם שלבקת חוגרת (אפס כוכבים, לא ממליצה) והדיכאון שאני נאבקת איתו מעת לעת. הייתי עייף ומוצף, כמו הרבה מאוד אנשים אחרים. אבל נראה שהקולות שצעקו עלי וכל מי שלא הצליח לפרסם האמינו שאי הצהרה היא כשלעצמה הצהרה – וגם לא מוסרית.
יש גרסה קלה של נקיטת עמדה במדיה החברתית שיוצרת טפיחות גב נכונות אבל מצמצמת בעיות מורכבות לפשוט כן או לא. נקיטת עמדות פשטניות יכולה להוביל גם למילים מתפתלות. הדאגה לפלסטינים מצטיירת כתמיכה בחמאס או שנאה כלפי ישראל או יהודים בכלל. הכעס על ההתקפות הקטלניות של חמאס על אזרחים ישראלים – או כל אזכור של אנטישמיות – מתואר כפוגע בכבודם של כל חיי הפלסטינים. חשיבה מסוג זה היא לא רצינית מאוד ומעוררת עוד יותר פעולות איבה, מעוות עמדות ניואנסים לקיצוניות וטעות בביטויי זעם באורך ציוץ כפעולה אמיצה מול זוועה.
כאשר מוסדות הציעו הצהרות המביעות צער על אובדן חייהם של ישראלים ופלסטינים כאחד, כמה בוחרים ולקוחות דרשו תיקון שגינה במפורש את הנבל המועדף עליהם. אם הקולות המוסדיים האלה נשארו דוממים, זה נחשב לחדש. "שישה ימים לאחר התקפות הטרור הנוראיות של חמאס על ישראל", כתב ב-Women's Wear Daily כתב ביום חמישי שעבר, "שחקנים מרכזיים רבים בתעשיית היופי – והאופנה הכללית – שמרו ברובם על שתיקה בתמיכה בקורבנות משני הצדדים של הסכסוך". האם באמת היינו צריכים או רצינו לשמוע מלוריאל או LVMH Moët Hennessy Louis Vuitton?
הדחף לעבר הצהרות רועשות ומצמצמות משקף פחד אמיתי מפני זוועות שמעבר למילים. בינאריים פשוטים מרמזים על פתרונות פשוטים. והרבה יותר נעים להגיד לעצמך שאתה עומד בצד הטוב, נגד הרע, מאשר להטיל ספק אם קווי התיחום נמתחו נכון.
לשבת עם חוסר ודאות זה קשה, במיוחד כאשר המדיה החברתית גרמה לנו לצפות למידע מושלם בזמן אמת במהלך אירועים טראומטיים ולרצות תשובות ופתרון מיידי. ודאות מוסרית היא עוגן שאנו נאחזים בו כאשר ודאות עובדתית אינה אפשרית. וככל שאנו מביעים זאת מהר יותר, כך אנו נראים בטוחים יותר. הצדיקים מבינינו מפרסמים – ועשו זאת מיד.
עם זאת, פוסטים מופרעים ברשתות חברתיות הם לא מה שהכי מפריע לי. במקום זאת, הרעיון הוא זה לא לפרסם זה שגוי איכשהו – שכולם צריכים לדבר, כל הזמן. זה לא מעודד לשתוק ולהקשיב ולתת לקולות החשובים ביותר להישמע במהלך ההמולה. זה מרמז שזה לא בסדר שיש אי ודאות לגבי מה שקורה או כל סוג של ניתוח מוסרי שאינו מתאים להצגה בפוסט במדיה החברתית. זה לא משאיר זמן או מקום לאנשים לעבד אירועים טראומטיים בקודש מוחותיהם או לאסוף מידע נוסף לפני מתן פסק דין. זה לוחץ על אנשים שעדיין אין להם דעה או שחושבים מה הם חושבים לייצר אחת ולהציג אותה בפני חבר מושבעים של זרים מוחלטים באינטרנט שייתן פסק דין מיידי על תקינותה.
יש לי דעות, כמובן, אבל הן לא מתאימות לציוץ (ויהיו מאוד מביכים ב-TikTok). אני חושב שחמאס הוא קבוצת טרור ולישראל יש זכות להגן על עצמה. גרתי במנהטן ב-11 בספטמבר, ולמרות זאת, אני לא יכול לדמיין את הצער והטרור שאנשים יהודים חשים כרגע מול המשך ההתקפות והאנטישמיות הגואה בעולם. אני גם חושב שאין לאפשר למדינת ישראל לשלב בין חמאס לעזה או לנתק חשמל וגישה למזון ואספקה רפואית לאזרחים הלכודים בעזה או להצדיק את המעשים הללו בטענה שפלסטינים המתגוררים בה – כמחצית מהם ילדים – יכולים פשוט לעזוב כשהם בעליל לא יכולים. אם השמדת עזה אינה המטרה, זו אפשרות ממשית, וזו צריכה להיות בלתי מתקבלת באותה מידה.
האם הדעות הללו מועילות? מוֹעִיל? מעניין? ואם כן, למי?
אני לא חבר ב"אלכוהוליסטים אנונימיים", אלא קטע בספר "שנים עשר צעדים ושנים עשר מסורות" נראה ישים כאן. "שום דבר לא משתלם כמו איפוק של לשון ועט", כותב המייסד המשותף של AA, ביל ווילסון. "עלינו להימנע מביקורת מהירה ומוויכוחים זועמים, מונעי כוח", אותם הוא מכנה "מלכודות טמבל רגשיות המושכות בגאווה ובנקמנות". אני מודה שפרסמתי ברשתות החברתיות ממקום של גאווה ונקמה, וככותב, אני אולי פחות מותנה לתרגל איפוק בעט והימנעות מוויכוחים. אבל ביקורת מתחשבת היא המטרה שלי, ולמרות שהתחרטתי על פרסום מחשבות חצי מעוצבות מהר מדי, מעולם לא התחרטתי שחיכיתי עד שכעסתי פחות או לא פרסמתי בכלל.
בסביבה שבה אנשים מובילים להאמין שהם צריכים לפרסם או לפלוט דעות פשטניות, הם יחשבו, מחשש שאחרים יחשבו שהם לא מספיק מודיעים, לא אכפת להם מספיק או שהמצפן המוסרי שלהם הפך ממוגנט. אבל פוסט ריאקציוני ברשתות חברתיות לא אומר לך כלום על מה שהם באמת חושבים או יודעים, מוזיל את השיח ומעכב את ההתקדמות. זה סיסמאות שמתחזות לבהירות מוסרית.
