חאן יונס, עזה – בהריסות ביתו בחאן יונס, שייקר סאפי בן ה -75 באגודל בעדינות באמצעות צילומים דועכים של הקריירה הספורטיבית של בנו מוחמד.
מדליות, גביעים, הצטופפות צוותים ותמונות קבוצתיות של ספורטאים צעירים בהתאמן על ידי מוחמד משמשים כיום אזכרה רדופה לחלום שנהרס על ידי מלחמה.
ב- 15 בנובמבר 2023 נהרג מוחמד סאפי – מאמן כדורגל ומורה לחינוך גופני – בשביתה אווירית ישראלית.
הוא בילה שנים בבניית מורשת של תקווה באמצעות ספורט, הכשרה בבתי ספר ומועדונים קהילתיים והפיכת קבוצות אנדרדוג לאלופות מקומיות.
בוגר חינוך גופני מאוניברסיטת אל-אקסה, מוחמד היה המאמן הראשי של מועדון הכדורגל אל-אמאל בדרום עזה והוענקה לרוב בגלל עבודתו המטפחת את הכישרון הצעיר בגיל שש ל -16.
"בני חלם לייצג פלסטין בינלאומית", אומר שייקר, מוקף בשרידי שבחי בנו. "הוא האמין שספורט יכול להרים נוער מייאוש. אבל המלחמה הגיעה אליו לפני שהספיק להגיע לעולם."
עקורים כעת, אשתו של מוחמד נרמן וארבעת ילדיהם-שייקר ג'וניור בן ה -16, אמיר, 14, עלמה, 11, וטאיף, 7-חיים עם החלל הכואב שנוצר בגלל מותו.
הילדים נאחזים בתווי הכדורגל והאימון האחרונים של אביהם כמזכרות.
נרמן, מורה לאמנות, מנגב בעדינות את דמעותיו של טייף כשהיא שואלת, "מדוע הם לקחו מאיתנו את אבא?"
"הוא היה איש חלומות, לא פוליטיקה," אומר נרמן. "הוא רצה להפוך לשופט בינלאומי. הוא רצה את התואר השני שלו. במקום זאת, הוא נהרג בגלל שהוא סמל לחיים ולנוער."
מוחמד סאפי הוא אחד ממאות ספורטאים ואנשי מקצוע בתחום הספורט שנהרגו או נעקרו מאז תחילת המלחמה.
על פי הוועד האולימפי הפלסטיני, 582 ספורטאים נהרגו מאז 7 באוקטובר 2023, רבים מהם שחקני נבחרת, מאמנים ומנהלים.
ספורט שהוחלף בהישרדות
למי שנשאר בחיים בעזה, ההישרדות החליפה את השאיפה הספורטיבית.
יוסף אבו שוואריב הוא שוער בן 20 במועדון הכדורגל של פרמייר ליג של רפיח.
במאי 2024 הוא ומשפחתו ברחו מביתם ולקחו מחסה לאצטדיון חאן יונס – אותו תחום בו שיחק פעם משחקים רשמיים.
כיום האצטדיון הוא מקלט למשפחות עקורות, והדשא הסינטטי שלו מרופד כיום באוהלים במקום לשחקנים.
"כאן נהג המאמן שלי לדרג אותי לפני המשחקים", אומר יוסף, עומד ליד מה שהיה פעם אזור הספסל, כיום נקודת חלוקת מים. "עכשיו אני מחכה כאן למים, לא לבעיטה."
השגרה שלו כיום כוללת אימונים קלים ולא סדירים בתוך האוהל שלו, בתקווה לשמר חלק מהכושר שלו. אבל החלומות שלו ללמוד מדעי הספורט בגרמניה ולשחק באופן מקצועי נעלמו.
"עכשיו, אני רק מקווה שיהיה לנו משהו לאכול מחר," הוא אומר לאל ג'זירה. "המלחמה לא סתם הרסה שדות – היא הרסה את העתיד שלנו."
כשהוא מסתכל על האצטדיון החרוך, הוא לא רואה תזוזה זמנית.
"זה לא היה נזק בטחונות. זה היה שיטתי. זה כאילו שהם רוצים למחוק הכל עלינו – אפילו המשחקים שלנו."
תקווה מתחת להריסות
ובכל זאת, כמו טלאי הדשא ששרדו את הפיצוצים, נשארת תקווה מסוימת.
שאדי אבו ארמנה, מאמן ראשי של קבוצת הכדורגל של קטיעת פלסטין, תכנן תוכנית של שישה חודשים לחידוש האימונים.
25 השחקנים שלו וחמשת צוות האימון בנו תאוצה לפני המלחמה בעזה. הקבוצה התמודדה בינלאומית, כולל בטורניר 2019 בצרפת. לפני תחילת פעולות האיבה, הם התכוננו לאירוע נוסף בנובמבר 2023 ואירוע במערב אסיה שנקבע לאוקטובר 2025.
"עכשיו, אנחנו אפילו לא יכולים להתאסף", אומר שאדי. "כל מתקן שהשתמשנו בו נהרס. השחקנים איבדו את בתיהם. רובם איבדו את יקיריהם. אין שום מקום להתאמן – אין ציוד, אין שדה, כלום."
הצוות נתמך על ידי הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום, והסמל בעבר חוסן. אימונים היו יותר מקדחות – הם היו קווי חיים. "עבור Amputees, הספורט היה הזדמנות שנייה," אומר שאדי. "עכשיו הם רק מנסים לשרוד."
שדי עצמו נעקר. גם ביתו הופצץ. "המועדונים שעבדתי איתם נעלמו. השחקנים מתים או מפוזרים. אם המלחמה מסתיימת היום, עדיין נצטרך שנים להחזיר אפילו חלק ממה שאבד."
הוא מוסיף, "אימנתי על פני מועדונים וחטיבות רבות. כמעט כל המתקנים שלהם הופחתו להריסות. זו לא רק הפסקה – זה מחיק."
מחיקה שיטתית
היקף ההרס משתרע מעבר לאובדן אישי.
לדברי אסאד אל-מג'דלאווי, סגן נשיא הוועדה האולימפית הפלסטינית, כל התשתיות הספורטיביות של עזה היא על סף קריסה. לפחות 270 מתקני ספורט נפגעו או נהרסו: 189 שטוחים לחלוטין ו -81 נפגעו חלקית, עם הערכות ראשוניות של הפסדים מהותיים במאות מיליוני דולרים.
"כל מרכיב עיקרי במערכת הספורט של עזה נפגע", אמר אל-מג'דלאווי לאל ג'זירה. "משרדי הוועדה האולימפית, פדרציות ספורט, מועדונים, תכניות ספורט בבית הספר והאוניברסיטה – אפילו מתקני ספורט פרטיים כוונו. זו תקיפה מקיפה."
בין הנופלים נמצאים ספורטאים בעלי פרופיל גבוה כמו נגהאם אבו סמרה, אלופת הקראטה הבינלאומית של פלסטין; מג'ד אבו מרהל, הפלסטיני הראשון שנשא את הדגל האולימפי במשחקי אטלנטה 1996; מאמן הכדורגל האולימפי האני אל-מסדר; ומאמן האתלטיקה הלאומי בילאל אבו סמאן. מאות אחרים נותרו פצועים או חסרים, ומסבכים הערכות מדויקות.
"זה לא רק הפסד-זה השמדה", אומר אל-מג'דלאווי. "כל ספורטאי היה עמוד קהילה. הם לא היו מספרים. הם היו סמלים של תקווה, אחדות והתמדה. איבודם פצע עמוקות את החברה הפלסטינית."
הוא מזהיר כי מעבר לאגרה האנושית המיידית, הפרעה בפעילות הספורט במשך שנה וחצי תביא לרגרסיה פיזית, פסיכולוגית ומקצועית עבור ספורטאים שנותרו. "אתה מאבד יותר משרירים ומיומנות – אתה מאבד מטרה."
שתיקה עולמית
אל-מג'דלאווי מאמין שהתגובה הבינלאומית אינה מספקת באופן מדאיג. כאשר קהילת הספורט של עזה פונה לפדרציות גלובליות, גופים אולימפיים ושרים של נוער וספורט, הם נפגשים עם שתיקה.
"באופן פרטי, פקידים בינלאומיים רבים אוהדים," הוא אומר. "אבל ברמת קבלת ההחלטות, נראה כי ישראל פועלת מעל החוק. אין אחריות. זה כמו שספורט לא משנה מתי זה פלסטיני. מוסדות הספורט העולמיים והבינלאומיים נראים מסובכים באמצעות שתיקתם, תוך התעלמות מכל החוקים הבינלאומיים, זכויות האדם וכללי השלטון של מערכת הספורט הבינלאומית," הוא אומר.
הוא מאמין שאם המלחמה תסתיים היום, עדיין ייקח חמש עד 10 שנים לבנות מחדש את מה שאבד. אפילו ציר הזמן העגום הזה מבוסס על ההנחה שהמצור מסתיים והמימון הבינלאומי הופך לזמין.
"אנחנו בונים את מגזר הספורט הזה מאז 1994," אומר אל-מג'דלאווי. "לקח לנו עשרות שנים לצבור ידע, ניסיון ומקצועיות. עכשיו, הכל היה מפולס בחודשים."
ככל שהמלחמה נמשכת, גורל מגזר הספורט של עזה תלוי בחוט. עם זאת, בין ההריסות, אבות כמו שייקר סאפי, ספורטאים כמו יוסף, ומאמנים כמו שאדי נאחזים באמונה אחת שלא מתנעלת: הספורט הזה שוב יהיה מקור לתקווה, זהות וחיים לפלסטינים.
קטע זה פורסם בשיתוף פעולה עם EGABו
