המערכה המתפתחת בין ישראל לאיראן מציבה דילמה אסטרטגית מהותית בפני הממשל האמריקני – ובראשה: האם על ארצות הברית להצטרף באופן פעיל ללחימה לצד ישראל, או לשמר עמדה מרוסנת יחסית, להשאר בקווי ההגנה ולהתמקד במסלול דיפלומטי? בלב הוויכוח ניצב הנשיא דונלד טראמפ, אשר נקרע בימים האחרונים בין שני מחנות ברורים וטעונים אידיאולוגית: המחנה הבדלני, המזהיר מפני הסתבכות מיותרת בזירה נוספת, והמחנה השמרני-הפרו־ישראלי, הדוחף לתגובה אמריקאית תקיפה – גם אם משמעותה כניסה לעימות ישיר עם טהראן.
בקרב תומכי הגישה הבדלנית, שמתבססת על עקרונות מדיניות החוץ של "America First", נשמעים קולות ברורים נגד כל מעורבות ישירה בלחימה. מובילי הקו הזה כוללים את חברי הקונגרס תומס מאסי וטים קיין, הדורשים אישור קונגרס לפני נקיטת פעולה צבאית כלשהי, כמו גם את הפרשן טאקר קרלסון ואנשי ימין בדלני מובהקים התומכים בשימור כוחה של ארצות הברית בתוך גבולותיה. "זו לא המלחמה שלנו", הם טוענים, ומזהירים שהצטרפות למערכה רק תגרור את ארה"ב לעימות ממושך וחסר תוחלת.
גם מומחים מהעולם האסטרטגי, דוגמת אלברידג' קולבי – שצפוי למלא תפקיד מרכזי בצוות הביטחוני של טראמפ – מציגים קו מרוסן. לדבריהם, על ארצות הברית למקד את משאביה בזירה הסינית-פסיפית , ולא להתבזבז בזירה נוספת שבה אין לה אינטרס ישיר ומובהק. קולבי טוען כי יש לאפשר לישראל להוביל את המערכה, תוך מתן סיוע מודיעיני והגנה אווירית בלבד – אך לא יותר מכך.
מנגד, ניצב המחנה השמרני-פרו־ישראלי. עבור סנאטורים מובילים כמו לינדסי גראהם וטום קוטון, העימות עם איראן הוא לא רק בלתי נמנע – אלא הכרחי. הם רואים בלחימה הישראלית הזדמנות אסטרטגית לפגוע בלב תוכנית הגרעין של טהראן ולבסס את ההרתעה האמריקאית המתערערת. לדבריהם, הימנעות מהצטרפות ללחימה תפורש כחולשה – הן על ידי איראן, הן על ידי רוסיה וסין.
גם במעגלים הקרובים לטראמפ נשמעים קולות ברוח זו. לפי דיווחים מהימים האחרונים, יועצים שמרניים בבית הלבן, חלקם לשעבר בכירים בפנטגון ובמועצה לביטחון לאומי, דוחפים לטראמפ לאשר תקיפה נקודתית על מתקני שיגור איראניים – בין היתר בעקבות ההתייעצויות מול ראש הממשלה נתניהו. לפי דיווחים, הנשיא אף ביקש סקירה של "אופציות צבאיות מרוסנות אך אפקטיביות".
והיכן הנשיא עצמו?
במרכז התמונה ניצב דונלד טראמפ, הנשיא שמצא עצמו בלב סכסוך בין־מוסדי בתוך ממשלו. מצד אחד, הוא רואה את בריתו עם נתניהו כהישג אישי ופוליטי, ומזדהה עמוקות עם העמדה הישראלית הרואה באיראן איום קיומי. מהעבר השני, טראמפ מודע לכך שתמיכה מוצהרת בלחימה עלולה להרחיק מצביעים מהאגף הבדלני של מחנהו – ובפרט במדינות המתנדנדות בבחירות הקרובות.
בהתבטאויותיו האחרונות הדגיש טראמפ את הצורך ב"סיום אמיתי של האיום האיראני", אך נזהר מלהתחייב למבצע צבאי. הוא שלח מסרים תקיפים לטהראן, אך נמנע מהכרזה רשמית, סופית והחלטית על הצטרפות ללחימה. האיזון שמבקש טראמפ לשמר – בין תמיכה בלתי מתפשרת בישראל לבין הימנעות מ"מלחמה אינסופית" – חושף את הדינמיקה הרגישה שמתקיימת בין הרטוריקה לבין המציאות.
המתח בממשל טראמפ אינו מוגבל ליועציו בלבד. גם בקונגרס מתנהל עימות חריף בין תומכי הסמכות הנשיאותית למובילי היוזמה הדורשת אישור פרלמנטרי לכל פעולה צבאית נגד איראן. במידה והבית הלבן יחליט לצאת למבצע, ייתכן שייאלץ להתמודד עם קרב חוקתי מקביל – מה שעלול לפגוע ביכולת הפעולה המהירה הדרושה מול טהראן.
בינתיים, ישראל נלחמת לבדה – אך ממתינה לראות האם ידידתה האסטרטגית תתייצב לצידה גם בשדה הקרב, או שמא תישאר בגבולות ההצהרות בלבד. ביממה האחרונה גורמים בירושלים משמיעים קולות של אופטימיות זהירה – והקולות הללו מתגברים בהתאם להצהרות של הנשיא האמריקני וכן – בהתאם לדיווחים שמגיעים מעבר לים, לפיהם טראמפ – כפסע מההכרזה הגורלית.
