ביום חמישי, 17 באוקטובר, ישראל נהרג מנהיג חמאס יחיא סינוואר ברצועת עזה – "היעד בעל הערך הגבוה" האחרון במלחמת רצח עם שפטרה יותר מ-42,000 חיים פלסטינים תוך קצת יותר משנה, וזו התפשטה כעת לבנון.
כמובן שחיסולו של סינוואר כמעט ולא מהווה את קץ רצח העם, כפי שהבהיר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בהודעתו לאחר הרצח: "היום סיכמנו את התוצאה. היום הרוע קיבל מכה, אבל המשימה שלנו עדיין לא הושלמה".
למרבה המזל של המעצמות שנמצאות בעם שעצם קיומו מבוסס על שחיטה מתמדת, ה"משימה" הישראלית לעולם לא תושלם במלואה – לפחות כל עוד יש עדיין פלסטינים וערבים אחרים המחויבים להתנגד למאמציה צמאי הדם של ישראל.
ובכל זאת הרג סינוואר יקשה על ישראל להמשיך ולהצדיק את מלחמתה הנוכחית בעזה, לא את ההצדקה הזו. עניינים לתומכת הבינלאומית העיקרית של ישראל, ארצות הברית של אמריקה.
אכן, ארה"ב שותפות ברצח עם כרוך זה מכבר בסיוע באיתור סינוואר; עוד באוגוסט, הניו יורק טיימס דיווח כי ממשל ג'ו ביידן "שפך משאבים עצומים בניסיון למצוא" את מנהיג חמאס, סיפק "רדאר חודר קרקע" לישראל תוך משימה של סוכנויות ריגול אמריקאיות "ליירט את התקשורת של מר סינוואר".
כמו הישראלי מספטמבר רֶצַח בביירות המזכיר הכללי האיקוני של חיזבאללה, חסן נסראללה, ה הרג סינוואר הוא ללא ספק סמלי בהתחשב ברקורד של האיש בהתחמקות מהעיצובים הקטלניים של ישראל.
במהלך 12 החודשים האחרונים, סינוואר נשאר ברצועת עזה והמשיך להוביל פעולות צבאיות נגד ישראל, והפגין לא מעט יותר אומץ מאשר, למשל, מנהיג ישראלי מסוים שמעדיף לטוס ברחבי העולם. מתלונן על תמיכה בינלאומית לא מספקת להרג המוני.
מטבע הדברים, סינוואר לוהק בתקשורת התאגידית המערבית כשד רצחני הנחוש להשמדת ישראל – שכן זה הנרטיב שמאפשר לישראל לבצע את ה"משימה" שלה.
בינתיים, הצצה ב- קֶטַע בראיון עם סינוואר ב-2018 מגלה שמנהיג חמאס היה יותר כוונה לבנות עתיד פלסטיני מאשר להרוס דברים: "אני לא אומר שאני לא אלחם יותר… אני אומר שאני לא רוצה מלחמה יותר. אני רוצה את סוף המצור (הישראלי) (על עזה). אתה הולך לחוף עם השקיעה, ואתה רואה את כל המתבגרים האלה על החוף מפטפטים ותוהים איך נראה העולם מעבר לים. איך נראים החיים. זה נשבר. וצריך לשבור את כולם. אני רוצה אותם חופשיים."
סינוואר, שנולד במחנה פליטים בעזה ונכלא על ידי ישראל במשך יותר משני עשורים על פשע הלחימה למען אדמה פלסטינית שניכסה באלימות על ידי ישראל, היה מודע היטב לגבולות שהוטלו על ידי ישראל ל"חופש" הפלסטיני.
ברור שהגבולות הללו בולטים כעת במיוחד. תשכחו ללכת לחוף הים בעזה עם השקיעה כדי לצפות בבני נוער פלסטינים שתוהים איך החיים במקומות שאינם תחת מצור ישראלי קבוע ומטורף לסירוגין הַפצָצָה.
כיום, אתה אולי נוטה יותר להתבונן בני נוער פלסטינים נשרפים חיים במהלך התקפות ישראל על בתי חולים בעזה.
ולמרות שישראל אולי ויתרה פיזית על דמות מרכזית בהתנגדות אנטי-ציונית, היא מולידה במודע התנגדות גדולה יותר – שבלעדיה, כמובן, המפעל הישראלי ספוג הדם הרווחי לא יכול בסופו של דבר לפרוח.
לפי הדיווח האמור באוגוסט בניו יורק טיימס, פקידים אמריקאים היו משוכנעים באותה עת שהריגתו או לכידתו של יחיא סינוואר יספקו לנתניהו "דרך לתבוע ניצחון צבאי משמעותי ועשויה להפוך אותו לנכונות יותר לסיים את הפעולות הצבאיות. בעזה".
אבל כפי שנתניהו עצמו ציין כעת, ייתכן שישראל "קבעה את התוצאה" עם סינוואר, "אבל המשימה שלנו עדיין לא הושלמה".
כשישראל נרצח קודמו של סינוואר, איסמעיל הנייה ביולי, רויטרס ציין כי הנייה "נתפש על ידי דיפלומטים רבים כמתון בהשוואה לחברים הקשוחים יותר" של חמאס. כאילו היינו צריכים עוד ראיות לחוסר העניין המוחלט של ישראל בשלום.
באשר לאינטרס של ארצות הברית בשלום, בעקבות ההתנקשות אתמול בסינואר ביידן שיחרר הודעה נלהבת הַצהָרָה טפח לעצמו על השכם על ש"הנחה את אנשי המבצעים המיוחדים (ארה"ב) ואנשי מקצוע המודיעין שלנו לעבוד זה לצד זה עם עמיתיהם הישראלים כדי לסייע באיתור ומעקב אחר סינוואר ומנהיגי חמאס אחרים המסתתרים בעזה".
לדברי ביידן, זה היה המקביל לרצח אוסאמה בן לאדן ב-2011 – ו"יום טוב לישראל, לארצות הברית ולעולם".
אבל יום שטוב לרצח עם הוא לא באמת יום טוב בכלל.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
