שנה חלפה מאז 7 באוקטובר 2023, וזה הזמן לבדוק אם יש לנו הבנה טובה יותר של האירוע המונומנטלי הזה וכל מה שאחריו.
להיסטוריונים כמוני, שנה בדרך כלל לא מספיקה כדי להסיק מסקנות משמעותיות. עם זאת, מה שקרה ב-12 החודשים האחרונים נופל בהקשר היסטורי רחב הרבה יותר, כזה שנמשך לפחות עד 1948, ואני יכול לטעון, אפילו להתיישבות הציונית המוקדמת בארץ ישראל בסוף המאה ה-19.
לכן, מה שאנחנו יכולים לעשות כהיסטוריונים הוא למקם את השנה האחרונה בתוך התהליכים ארוכי הטווח שהתחוללו בארץ ישראל ההיסטורית מאז 1882. אבדוק שניים מהחשובים שבהם.
קולוניזציה ודקולוניזציה
התהליך הראשון הוא הקולוניזציה וההיפך שלו – דה-קולוניזציה. הפעולות הישראליות הן ברצועת עזה והן בגדה המערבית הכבושה בשנה האחרונה נתנו אמון חדש לשימוש במונחים התאומים הללו. הם עברו מאוצר המילים של הפעילים והאקדמיים של התנועה הפרו-פלסטינית לעבודה של טריבונלים בינלאומיים כמו בית הדין הבינלאומי לצדק.
האקדמיה והתקשורת המרכזית עדיין מסרבות להגדיר את הפרויקט הציוני כקולוניאלי, או כפי שהוא מכונה יותר נכון פרויקט מתנחלי-קולוניאלי. עם זאת, ככל שישראל תגביר את הקולוניזציה של פלסטין בשנה הבאה, הדבר עשוי לדרבן יותר פרטים ומוסדות למסגר את המציאות בפלסטין כקולוניאלית ואת המאבק הפלסטיני כאנטי-קולוניאלי ולהיפטר מטרופים על טרור ומשא ומתן לשלום.
אכן, הגיע הזמן להפסיק להשתמש בשפה מטעה של כלי תקשורת בארה"ב ובמערב, כמו "ארגון הטרור חמאס בגיבוי איראן" או "תהליך השלום", ובמקום זאת לדבר על התנגדות פלסטינית ודה-קולוניזציה של פלסטין מהנהר לים.
מה שיעזור במאמץ הזה הוא המוניטין ההולך וגובר של התקשורת המיינסטרים המערבית כמקור אמין הן לניתוח והן למידע. כיום, מנהלי תקשורת נאבקים בשיניים נגד כל שינוי בשפה, אבל בסופו של דבר הם יתחרטו על מיקומה בצד הלא נכון של ההיסטוריה.
שינוי הנרטיב הזה חשוב כי יש לו פוטנציאל להשפיע על הפוליטיקה – ליתר דיוק על הפוליטיקה של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית. הדמוקרטים היותר פרוגרסיביים כבר אימצו שפה ומסגרת מדויקת יותר של המתרחש בפלסטין.
האם זה יספיק כדי לחולל שינוי בממשל דמוקרטי אם קמאלה האריס תנצח בבחירות נותר לראות. אבל אני לא מתלהב משינוי כזה, אלא אם כן תהליכי ההתפרקות החברתית בתוך ישראל, הפגיעות הכלכלית הגוברת שלה והבידוד הבינלאומי ישימו קץ למאמצים הדמוקרטיים החלולים להחיות את "תהליך השלום" המת.
אם דונלד טראמפ ינצח, הממשל האמריקני הבא יהיה זהה לממשל הנוכחי במקרה הטוב, או שהוא יעניק לישראל באופן גלוי קרט בלאנץ' במקרה הרע.
בלי קשר למה שיקרה בבחירות בארה"ב בחודש הבא, דבר אחד יישאר נכון: כל עוד מתעלמים מהמסגרות התאומות הללו של קולוניזציה ודקולוניזציה על ידי אלה שיש בכוחם לעצור את רצח העם בעזה ואת ההרפתקנות הישראלית במקומות אחרים, יש מעט תקווה להרגעת האזור כולו.
התפוררות ישראל
התהליך השני שעלה במלוא עוצמתו בשנה האחרונה היה התפוררותה של ישראל והתמוטטות אפשרית של הפרויקט הציוני.
הרעיון הציוני המקורי של נטיעת מדינה יהודית אירופית בלב העולם הערבי באמצעות נישול הפלסטינים היה לא הגיוני, לא מוסרי ולא מעשי מלכתחילה.
היא החזיקה מעמד כל כך הרבה שנים כי היא שירתה ברית חזקה מאוד שמטעמים דתיים, אימפריאליסטיים וכלכליים, ראתה מדינה כזו כמגשימה את המטרות האידיאולוגיות או האסטרטגיות של מי שהיה חלק מאותה ברית, גם אם לפעמים אינטרסים אלו. סתרו זה את זה.
הפרויקט של הברית לפתרון בעיה אירופאית של גזענות באמצעות קולוניזציה ואימפריאליזם בעיצומו של העולם הערבי, נכנס לרגע האמת שלו.
מבחינה כלכלית, ישראל שאינה מעורבת במלחמה מוצלחת קצרה כבעבר, אלא במלחמה ארוכה עם סיכוי קטן לניצחון מוחלט, אינה תורמת להשקעות בינלאומיות ולבוננזות כלכליות.
מבחינה פוליטית, ישראל שמבצעת רצח עם אינה אטרקטיבית יותר ליהודים, במיוחד אלה המאמינים שעתידם כדת או כקבוצה תרבותית אינו תלוי במדינה יהודית ולמעשה עשוי להיות בטוח יותר בלעדיה.
הממשלות של היום הן עדיין חלק מהברית, אבל החברות בהן תלויה בעתיד הפוליטיקה ביחד. בכך אני מתכוון לכך שהאירועים הקטסטרופליים בשנה האחרונה בפלסטין, לצד ההתחממות הגלובלית, משבר ההגירה, העוני הגובר וחוסר היציבות במקומות רבים בעולם חשפו את מידת המרחק של אליטות פוליטיות רבות מהשאיפות היסודיות של עמיהם, החששות. וצרכים.
האדישות והריחוק הזה יהיו ערערים ובכל פעם שהיא תתמודד בהצלחה, הקואליציה המקיימת את הקולוניזציה הישראלית של פלסטין תיחלש.
מה שלא ראינו בשנה האחרונה הוא הופעתה של הנהגה פלסטינית המשקפת את האחדות המרשימה של האנשים בתוך ומחוץ לפלסטין ואת הסולידריות של תנועת התמיכה העולמית בהם. אולי זה יותר מדי לבקש ברגע כה אפל בהיסטוריה של פלסטין, אבל זה יצטרך להתרחש, ואני די בטוח שזה יקרה.
12 החודשים הבאים הולכים להיות העתק גרוע יותר של השנה החולפת מבחינת מדיניות רצח העם של ישראל, הסלמה של האלימות באזור והמשך תמיכתן של ממשלות, בגיבוי התקשורת שלהן, במסלול ההרסני הזה. אבל ההיסטוריה מספרת לנו שככה מסתיים פרק מחריד בכרונולוגיה של מדינה; זה לא איך מתחיל חדש.
היסטוריונים לא צריכים לחזות את העתיד אבל הם יכולים לפחות לנסח תרחיש סביר עבורו. במובן זה, אני חושב שזה הגיוני לומר שניתן להחליף כעת את השאלה "האם" הדיכוי של הפלסטינים יסתיים ב"מתי". אנחנו לא יודעים את ה"מתי", אבל כולנו יכולים לשאוף להביא אותו במוקדם ולא במאוחר.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
