לארי דונלי מחשיב את תמיכת הנשיא ביידן בישראל, זוכר שתי אגדות שידור איריות שעזבו אותנו בשבועות האחרונים, ומדבר על הרקע הבוסטון שלו והשורשים בשות' גאלווי.
ישנם אינספור משקיפים ברחבי העולם אשר בצדק מבקרים ומאוכזבים מהנשיא ג'ו ביידן על טיפול הממשל שלו בזוועות המתרחשות מדי יום בעזה. חלק לא מבוטל, המורכב בעיקר מאלה משמאל הקשת האידיאולוגית, מתעבים כעת אדם שפעם ראו בהם נוח והגון. "דוד ג'ו" הפך בעיניהם ל"ג'נוסייד ג'ו".
אין עוררין על כך שהמפקד העליון הוא כבר מזמן תומך נלהב של ישראל, כמו רוב האמריקנים בני דורו שהשואה אינה זיכרון רחוק לגמרי עבורם. בנוסף, יש את האמת שאין להכחישה שלידידי ישראל בארצות הברית יש כוח והשפעה לא פרופורציונליים בקמפיינים ובבחירות. אולי הוא היה רזה מדי, אבל הפרשן השמרני הבולט, פט ביוקנן, לא טעה כשגיח ש"גבעת הקפיטול היא שטח כבוש ישראלי".
התוצאה של פריימריז דמוקרטים בניו יורק לאחרונה על מושב בבית הנבחרים של ארה"ב מציעה סיפור אזהרה בחזית זו. החבר לשעבר בבית הנבחרים, ג'מאל באומן, אחד מקבוצה קולנית של פרוגרסיבים שכונתה "החוליה" ושהאשים את ישראל בטיהור אתני, הובס על ידי מתמודד בן 70, ג'ורג' לטימר, שהוזעק על ידי דמויות יהודיות במחוז להיכנס למירוץ והתחייבה לגבות את ישראל עד הסוף.
ראוי לציין כי לטימר נהנה מהגדולה הפיננסית של ועדת אמריקה ישראל לענייני ציבור (AIPAC), אשר מימנה למעשה את מועמדותו והוציאה סכום מדהים של 15,000,000 דולר כדי להבטיח את ניצחונו. איפא"ק מתכננת לפזר מאות מיליונים ברחבי המדינה כדי לחזק את בעלי בריתה הפוליטיים ולהביס את יריביה.
אלה שתוקפים את הנשיא ביידן כרגע צריכים להיות מודעים להקשר שבו הוא פועל. אייפא"ק וחב' יכולים להניע תחרויות צמודות, ולמרות השכיחות של הדעות הפרו-פלסטיניות בצד הזה של האוקיינוס האטלנטי, הסקרים מראים שהאמריקאים עדיין בעד -ישראל, גם כאשר ישנה התנגדות גוברת למדיניות החוץ של ארה"ב במזרח התיכון בקרב מצביעים צעירים ויש קבוצות של ערבים אמריקאים פגועים היא מדינות קרב כמו מישיגן ופנסילבניה שעלולות לנטוש את ביידן בנובמבר.
מתנגדים רבים של ביידן טוענים שאין כמעט שום דבר שמפריד בינו ובין הדמוקרטים לבין טראמפ והרפובליקנים בהקשר זה. הם טועים. המכהן, לפחות, טען שבנימין נתניהו צריך לעשות הרבה יותר כדי להגביל את הנפגעים האזרחיים ודחף לזרימה חופשית של סיוע הומניטרי לסבל.
המועמד לכאורה לנשיאות ה-GOP לא הביע דאגה. והרבה מעמיתיו למפלגה בקונגרס קשורים לגורמי ימין קיצוני בפוליטיקה הישראלית. ברור שלחלקם לא תהיה בעיה עם הכחדה קרובה של העם הפלסטיני אם זה מה שצריך כדי למגר את חמאס.
בקיצור, הנשיא ביידן הוא ארור אם הוא עושה זאת, ארור אם הוא לא עושה זאת כשזה מגיע לעזה. טוב יעשו תומכי פלסטין שזועמים עליו בבירור אם יכירו את מצוקתו ויכירו בכך שהחלופה גרועה לאין שיעור.
חזרה לשורשים המשפחתיים
הבן שלי, לארי אוג, ואני עלינו לרגל לאצטדיון פירס של גאלווי בשבת, 22.נד יוני, כדי לראות את החום והלבן של מחוז אבותינו מנצח את מונאהן באליפות הכדורגל של כל אירלנד. זה היה פנטסטי להיות איתו בערפל של סאלטהיל ולטפטף תוך כדי צעקות לאנשיו של פדראיק ג'ויס ונהנה מחברתם של חברים טובים.
הקשרים הקושרים את בוסטון, עיר הולדתי, וגאלווי מתועדים היטב. חלק עצום מהאירים מבוסטון עוקב אחר שורשיהם בכל פינות המחוז. ונזכרתי בדבריו של דודי המנוח בריאן דונלי כשסרקתי את ההמון וטיילתי ברחובות הבירה המערבית.
חבר הקונגרס בן שבע הקדנציות, שנחגג עבור תוכנית ויזה של דונלי שיצר, העיר לחבר לפני שנים: "אתה הולך לאהוב את גאלווי. אתה הולך לראות שם אנשים שאתה תישבע שאתה מכיר מבוסטון. הם נראים בדיוק כמו אנשים שאנחנו מכירים, אבל זה לא הם – אלה בני הדודים שלהם". כמו תמיד, ראיתי הרבה אנשים שהם מצלצלים מתים עבור הבחורים והבנות שגדלתי איתם. זה מוזר.
אחרי המשחק יצאנו לראות את בני הדודים שלנו בצפון גאלווי, בלוואלי ליתר דיוק, בין טואם לדונמור, משם הגיעו הבוסטון דונליס. זה היה ביקור מאוחר; היה נהדר להדביק אותם; והם היו נפלאים עבורנו.
עם זאת, מה שהדהים אותי, ולא בפעם הראשונה, היו הרגשות המוחשיים של נסיעה לביתי האמיתי כשנסענו מטואם החוצה את הכבישים המפותלים ושל שלווה ברגע שהגענו והבטנו במרחב העצום של הדשא הירוק. קירות אבן. כמובן, ציניקנים פוסלים את כל זה כ-Twit ועלולים להתפתות לזמזם "מדי-רה-לו-רה-לו-רה" בבוז בתגובה. מספיק הוגן; אני מוצא כמה היבטים של הסנטימנטליות האירית-אמריקאית ל-"old sod" מבחילים ו-OTT.
אני יכול להבטיח לך שמה שהרגשתי היה אמיתי במאה אחוז. אני לא לבד. ותחושת ההתקשרות המולדת של הפזורה ל"בית" הייתה וממשיכה להיות ברכה עבור אירלנד בכל דרך שניתן להעלות על הדעת.
הכתב הפוליטי לשעבר של RTE לצפון אירלנד, טומי גורמןאובדן של שתי אגדות שידור
אירלנד איבדה שני שדרנים מצוינים וג'נטלמנים משובחים ביום שלישי האחרון של יוני. Mícheál Ó Muircheartaigh, הקול הקולני של המשחקים הגאליים במשך עשרות שנים ברדיו RTÉ, מת בגיל 93. וטומי גורמן, המוערך בשל העיתונות המעולה שלו בצפון בנקודת זמן מכרעת בהיסטוריה, הלך לעולמו. הוא היה רק בן 68.
ל- Muircheartaigh היו ממש עשרות שיחות חתימה וקווים מפורסמים שבהם הומור והיכרות חסרת תקדים עם שחקנים ויישובים הופיעו באותה מידה. ראיונות עמו חשפו תמיד רוח של נדיבות נוצרית. גורמן, שהיתה לי הזכות העצומה להכיר קצת ברמה האישית, זכה לשבחים על כך שהוא רודף ללא הפוגה ידיעות חשובות למען האינטרס הציבורי ועל חסד אנושי אמיתי אחיד שלו לא רק כלפי הגיבורים הגבוהים באירועים הגדולים הוא כיסה, אבל גם לכל מי שהוא נתקל מכל תחומי החיים. כל אחד נזכר, מעל הכל, כאיש משפחה מסור.
מיכאל וטומי היו שניהם אנשים גדולים. והם יחסרו בכנות.
לארי דונלי הוא עורך דין יליד בוסטון ומשכיל, מרצה למשפטים באוניברסיטת גאלווי ותורם קבוע בתקשורת בנושאי פוליטיקה, אקטואליה ומשפטים באירלנד ובארה"ב. טוויטר/X: @LarryPDonnelly
