ביום שישי, 15 בדצמבר, דיווחו עיתונאי אל-ג'זירה, סאמר אבודקה וויאל דהדוה, בבית הספר "פרחאנה" בחאן יונס, כאשר ישראל פגעה מהאוויר.
דהדוח לקח רסיסים לזרועו העליונה, אך הצליח להפעיל לחץ על הפצע ולברוח לבית חולים סמוך לעזרה.
אבל אבודקה לא הצליח לזוז. צוותי חילוץ ניסו להגיע אליו, אך לא הצליחו עקב הפצצה ישראלית. במשך יותר מחמש שעות מייסורות, כשהוא שכב מדמם, הושקו קמפיינים ברשת ובתקשורת המסורתית להצלת חייו.
"עשיתי את השיחה הזו בשידור", אמר ג'ונתן דאגר, ראש דסק המזרח התיכון של כתבים ללא גבולות (RSF), לאל-ג'זירה ממשרדי ה-RSF בפריז. "על אל-ג'זירה, אמרתי: 'אנחנו קוראים לרשויות הישראליות לאפשר עזרה ראשונה להגיע לסאמר'".
למרות הקריאות החוזרות ונשנות, הסיוע הרפואי לא הצליח להגיע לאבודקה, שמת מפצעיו באותו יום.
'דפוס'… של הרג עיתונאים
אבודקה הוא אחד לפחות מ-130 עיתונאים ועובדי תקשורת, בהתבסס על הספירה של RSF, שנהרגו על ידי ישראל בעזה מאז 7 באוקטובר 2023.
לארגוני זכויות תקשורת אחרים יש מספרים שונים על סמך הקריטריונים שלהם, בעוד שמשרד התקשורת הממשלתי בעזה מונה את מספר העיתונאים ועובדי התקשורת ההרוגים על 173.
זה הפך את העבודה ככתב לאחד המקצועות הקטלניים ביותר במצב בוגדני ממילא.
פדרציית העיתונאים הבינלאומית מסרה כי שיעור התמותה של עובדי תקשורת בעזה הוא למעלה מ-10%.
שבעים וחמישה אחוזים מכלל הכתבים שנהרגו בעולם בשנת 2023 נהרגו בין ה-7 באוקטובר לסוף השנה שעברה.
בדצמבר 2023, חודשיים בלבד לתוך המלחמה, הוועדה להגנה על עיתונאים אמרה שאזור המלחמה בעזה הוא "המסוכן ביותר אי פעם" עבור עיתונאים.
כמעט 11 חודשים לאחר מכן, ישראל עדיין הורגת עיתונאים בעזה.
"אם אין עיתונאים, אין מי שיכול לאמת זאת באופן עצמאי ולספר לעולם", אמר דאגר. "אז הצבא הישראלי הופך למקור המידע".
כמה כתבים בעזה הצליחו לעזוב, אבל "רובם לכודים ואלו שהצליחו לצאת לא יכולים לחזור פנימה", אמר דאגר.
"יש דפוס," אמר דאגר. "אנחנו כבר 10 חודשים ואנחנו לא בחמישה או שישה עיתונאים שנהרגו, וזה כבר היה טרגדיה. אנחנו עומדים על (יותר מ)130 עיתונאים שנהרגו".
בין יותר מ-130 עובדי תקשורת ועיתונאים שנהרגו, אומר RSF, יש 31 מקרים אמינים שבהם יש מספיק מידע כדי לאשר שהעיתונאים היו ממוקדים ישירות בגלל מקצועם.
עם שיעור התמותה של כתבים כה גבוה, חוקרים שעוקבים אחר הנושא אמרו לאל-ג'זירה כי הגיעו להאמין שישראל הורגת בכוונה עיתונאים ועובדי תקשורת, בנוסף להרס תשתית התקשורת של עזה.
אחד מהאנשים האלה היה המייסד השותף של כלי התקשורת Ain Media.
באוקטובר 2023, הוא יצר קשר עם Forensic Architecture, קבוצת מחקר החוקרת אלימות מדינה והפרות זכויות אדם, כדי לבדוק את היעלמותם של מספר עמיתיו.
אל-ג'זירה ביקשה לדבר עם המייסד השותף של Ain Media, אך מנהל תוכנית ב-Forensic Architecture השיב ואמר כי הוא "נהרג בתקיפה אווירית ישראלית לפני מספר חודשים בביתו בהתקפה ממוקדת".
התנקשות בחיים ובמוות
הצבא הישראלי הרג פעמים רבות עיתונאים ולאחר מכן טען שהם לוחמים חמושים או "מחבלים". אבל הטענות הללו רק לעתים רחוקות החזיקו מעמד, על פי מומחים וחקירות עצמאיות.
ב-31 ביולי 2024 הרגה ישראל את איסמעיל אל-גול בפיגוע.
אל-גול דיווח עבור אל-ג'זירה במשך רוב המלחמה. במרץ 2024 הוא נעצר ונחקר בבית החולים א-שיפא בעיר עזה. אל ג'זירה אמר שהטענות חסרות בסיס.
יום לאחר שישראל הרגה אותו, דובר צבאי ישראלי טען שאל-גול היה חבר בזרוע הצבאית של חמאס, וסיפק מאז מסמכים שנויים במחלוקת לפיהם אל-גול מונה ליחידה מובחרת של הקבוצה ב-2007.
"בשנת 2007, איסמעיל אל-גול היה בן 10", אמר מוחמד עותמאן, כתב של מרכז סקייס לתקשורת וחופש תרבותי מעזה.
"יש מכשירים שמנטרים פנים, טביעות עיניים וטביעות פנים, והם (הצבא הישראלי) יודעים מי קשור לסיעה צבאית ומי אזרח", אמר עותמאן.
"הוא שוחרר לאחר 12 שעות (של חקירה בבית החולים א-שיפא). האם ייתכן שהוא אכן הואשם בהשתייכות לתנועת חמאס ושיש לו מספר צבאי והוא שוחרר?
יש גם את המקרה של חמזה דהדוה, בנו של ואאל דהודו, ועמיתו מוסטפא תוראיה. הם נהרגו מפגיעת מזל"ט ב-7 בינואר 2024.
הרשויות הישראליות אמרו כי דהדוח ותוריה היו חברים ב"ארגוני טרור" שבסיסם בעזה והיו מעורבים באופן פעיל בהתקפות נגד כוחות צבא ישראלים.
הם טענו כי דהדוה היה קצין בגדודי ירושלים של הג'יהאד האסלאמי בפלסטין ותוראיה נלחמה עבור חמאס, והצביעו על המל"ט שבו השתמשו הכתבים כראיה. אבל תחקיר של הוושינגטון פוסט הראה שהרחפן שימש לעבודה עיתונאית.
"המל"ט רק צילם ילדים ואנשים שולפים אנשים (אחרים) מתחת להריסות", אמר דאגר, תוך שהוא מצטט את החקירה של הוושינגטון פוסט.
"לא היה שום דבר צבאי… בזה וזו הייתה עבודה עיתונאית לחלוטין".
עיתונאים אינם היעדים היחידים לתוקפנות של ישראל. היא גם פנתה למשרדים שבהם פועלים כלי תקשורת.
בתחילת ההתקפה של ישראל על עזה, היא הרסה מספר בניינים רבי קומות בעיר עזה, שבה נמצאים רוב כלי התקשורת.
"כשהם מכוונים למגדלים ספציפיים, הם היו הורסים יותר מ-80 או 100 מוסדות תקשורת בגלל הריכוז", אמר עותמאן.
כמו כולם בעזה, עיתונאים נאלצו לברוח מאזורים שישראל תקפה. כמה נקודות מכירה הפסיקו לפעול כליל.
"היו ברצועת עזה כ-15 או 16 תחנות רדיו, שכולן עצרו", אמר עותמאן.
"המטרה היא שתיקה"
מאז 7 באוקטובר, כלי תקשורת בינלאומיים לא הורשו להיכנס לעזה. עיתונאים פלסטינים עשו מאמצים רבים כדי לתעד את המלחמה ברצועת עזה, ולעתים קרובות משלמים בחייהם או בחייהם של יקיריהם.
"יש את הדפוס של ישראל מכוונת לעיתונאים פלסטינים ב-10 החודשים האחרונים ומונעת מכל ארגוני תקשורת או עיתונאים אחרים להיכנס לעזה, מלבד אותם מקרים נדירים של הטמעת עיתונאים (עם הצבא הישראלי)", מוחמד באצי, מנהל ה-Kevorkian. המרכז ללימודי המזרח הקרוב באוניברסיטת ניו יורק, אמר לאל ג'זירה.
דאגר מ-RSF אמר שעיתונאים רבים החלו לפחד מלהפעיל מצלמה "כי אתה יודע שזה הופך אותך למטרה".
התמקדות בעיתונאים והתנקשות בדמויותיהם, השמדת כלי תקשורת, איסור על תקשורת זרה וחסימת כניסה חוזרת של עיתונאים פלסטינים שעזבו, הכל מצביעים על דפוס של הצבא הישראלי, לפי המומחים והמקורות שראיינה אל ג'זירה.
"ההתמקדות וההגבלות על כל כלי תקשורת בעזה ולאחר מכן ההטמעות הממוקדות הללו (עם הצבא של ישראל) מראה את הקמפיין הרב-גוני הזה לקיים הפסקת תקשורת כדי להגביל את הסיקור ולפזר ביקורת על מה שהצבא הישראלי עושה", אמר דאגר.
"המטרה היא לכפות את הסיפור שלהם במקום את האמת. המטרה היא שתיקה. המטרה היא דיסאינפורמציה".
