דיר אל-בלח, עזה – שנה של מלחמה, עקירה ואימה לא גרמה לתושבי עזה לשכוח את הבתים שנאלצו להשאיר מאחור כדי להציל את משפחותיהם מהפצצות ישראליות בלתי פוסקות.
אל-ג'זירה שוחחה עם שלוש נשים המתגוררות כעת במחנה פליטים ליד בית החולים אל-אקצא בדיר אל-בלח. הם ברחו עם משפחותיהם, אך נאחזו בחפץ האחד שמאחד את כל הפלסטינים שנשללו מבתיהם ואדמותיהם: מפתחות בתיהם.
לא עוד מפתחות הברזל הגדולים שאבותיהם לקחו איתם כשטוהרו אתנית בנכבה של 1948, המפתחות הקטנים והמודרניים האלה חשובים לעם מנושל לא פחות מתמיד.
בִּירָה
אביר אל-סאליבי, בת 37, מתגוררת במחנה העקורים הצפוף בדיר אל-בלח ועדיין נושאת את המפתח לביתה, אף על פי שכיום הוא מונח בהריסות.
היא, בעלה ושבעת ילדיהם גרים באוהל, רחוק מהבית שבנו במשך 17 שנות עמל.
היא חולמת על בית, בית צנוע עם גינה קטנה באל-כרמה, מצפון לעיר עזה.
"גרנו בו רק שלוש שנים לפני שהוא הופצץ באוקטובר האחרון", נזכר אביר. "כל מה שנשאר ממנו זה המפתח הזה."
מאז שאולצו מביתם, נעקרה המשפחה חמש פעמים: נוסייראת לרפיח, אחר כך חאן יונס ולבסוף עכשיו לדיר אל-בלח.
"בית זה החיים. אני מתגעגע לחיים שלי. אני מתגעגע לשגרה הפשוטה של להעיר את הילדים שלי לבית הספר, לקבל את פניהם בחזרה", אמר אביר בחיוך רך.
היא חולמת לחזור, גם אם זה אומר לחיות על חורבות מה שהיה פעם ביתם.
"אני אקים אוהל על ההריסות אם אצטרך. אנחנו נבנה מחדש. מה שחשוב זה לחזור".
מַתְאִים
ופאא שרף, בת 20, הייתה נשואה רק שישה חודשים כאשר פרצה המלחמה, והורידה את החלומות שחלמה עם בעלה בן ה-20, איסלאם.
בהריון עם ילדה הראשון, היא נאלצה בנובמבר לברוח מביתה באס-ספטאווי, צפונית לעיר עזה.
האיסלאם הכין באהבה דירה קטנה בקומה העליונה של בית אביו לגור בה בני הזוג.
"זה היה לא יותר מ-60 מ"ר (646 רגל), אבל בשבילי זה היה גן עדן", אמר וואפאה.
"תכננו את חדר התינוק, ואמא שלי הכינה בגדים לרך הנולד. השארנו הכל מאחור כשברחנו.
"לא רציתי לצאת מהבית. הנשמה שלי עדיין הייתה קשורה לזה", אמר וואפאה. "אבל כשהפגזים התחילו ליפול… לא הייתה לנו ברירה."
היא ילדה את בתה לין במחנה הצפוף בינואר, באחד החורפים הקרים ביותר בעזה.
בני הזוג אינם יודעים מה קרה לביתם, בהסתמך על דיווחים יד שנייה או שלישית של אנשים שראו אותו.
בלי קשר, לופאא יש רק משאלה אחת: "לחזור לביתי. אני לא רוצה שום דבר אחר."
תַקָלָה
היבה אל-הינדאוי, בת 29, אם לשלושה ילדים, אומרת שאם הייתה יכולה לעשות הכל מחדש, היא לעולם לא הייתה עוזבת את ביתה.
"עזבתי מתוך פחד לילדים שלי ולעצמי. ההפצצה הייתה בלתי פוסקת".
היא מאחלת שלקחה יותר מהבית, פריטים יקרים כמו תמונות החתונה שלה ותמונות של ילדיה כשהיו צעירים.
"הכל נעלם עכשיו," היא אמרה בשקט.
במבט לאחור, היא מזהה את המותרות היומיומיות של מקרר, מכונת כביסה ומיטות.
"הלוואי שיכולתי לשטוף ידיים מברז או להשתמש בשירותים כמו רגיל. זה מרגיש כאילו נזרקנו בחזרה לתקופת האבן".
יותר מכל, היא רק רוצה שהמלחמה תסתיים.
"אני רוצה שהנכבה הזו תפסיק," היא אמרה בייאוש.
בעתיד, לדבריה, היא תספר לנכדיה על זוועות המלחמה שהיא וילדיה חיים בהם.
"אם נשרוד, אני אגיד להם מה ראינו", אמרה.
