אבל בעוד שסופרים, אמנים, חוקרים ואקדמאים אחרים מתחו ביקורת על הסיקור התקשורתי של הסכסוך, המכתב האחרון – הכולל חותמים מרויטרס, הלוס אנג'לס טיימס, הבוסטון גלוב והוושינגטון פוסט – בולט בחשיפת פילוגים ותסכולים בחדרי החדשות .
עבור חלק מהעיתונאים, החתימה על המכתב הייתה מהלך נועז או אפילו מסוכן. כתבים פוטרו מחדרי חדשות בגלל תמיכה בעמדות פוליטיות ציבוריות שעלולות לפתוח אותם להאשמות של הטיה.
אבל אלה שארגנו את המכתב החדש טוענים שזו קריאה להתחייב מחדש להגינות, לא לנטוש אותה.
"התקווה שלי למכתב הזה היא לדחוק את תרבות הפחד סביב הנושא הזה", אמר עבדאללה פיאד, מועמד לגמר פרס פוליצר לשנת 2022 וחבר מערכת לשעבר בבוסטון גלוב, שחתם על המכתב, "וכדי לקבל החלטה- יוצרים וכתבים ועורכים חושבים פעמיים על השפה שבה הם משתמשים".
"מה שזה מסתכם הוא רק לבקש מעיתונאים לעשות את עבודתם", אמרה סוהאונה חוסיין, כתבת עבודה בלוס אנג'לס טיימס שחתמה על המכתב. "לתת דין וחשבון בכוח".
המדהים ביותר, המכתב טוען שעיתונאים צריכים להשתמש במילים כמו "אפרטהייד", "טיהור אתני" ו"רצח עם" כדי לתאר את יחסה של ישראל לפלסטינים.
בעוד שחותמי המכתבים טוענים כי מדובר ב"מונחים מדויקים המוגדרים היטב על ידי ארגוני זכויות אדם בינלאומיים", היו בעבר ויכוחים בין דיפלומטים, קבוצות סיוע ומשתתפים מתי אירוע מסוים או סכסוך מתאימים להגדרה של מונחים אלה.
פיאד אמר שהוא לא קורא לחדרי החדשות לאמץ את המונחים האלה לתיאורים שלהם, "אבל זו עובדה רלוונטית לומר שארגוני זכויות אדם מובילים קראו לישראל משטר אפרטהייד", אמר, בדיוק כפי שכתבות חדשותיות רבות מציינות כי ארה"ב הגדירה את חמאס כארגון טרור. "זה סוג המוסר הכפול שאני מקווה שהמכתב הזה יקרא".
חלק גדול מהטקסט מתמקד בעיתונאים שנהרגו בסכסוך בן החודש שפרץ לאחר שחמושי חמאס חצו את הגבול הישראלי ב-7 באוקטובר, הרגו יותר מ-1,400 בני אדם ולקחו כ-240 בני ערובה.
עד כה נהרגו 39 עובדי תקשורת, בעיקר בשביתות תגמול של ישראל, לפי הסיכום האחרון מהוועדה להגנה על עיתונאים.
תחקיר של כתבים ללא גבולות קבעה כי ישראל שמה לה למטרה עיתונאים ב-13 באוקטובר תקיפות אוויריות שהרגו את עיתונאי רויטרס עיסאם עבדאללה ופצעו שישה נוספים. (בכירים ישראלים הכחישו שהם מכוונים לעיתונאים ואמרו שהם בוחנים את התקרית.) בסוף אוקטובר יעצו גורמים בצבא הישראלי לרויטרס ולסוכנות הצרפתית כי זה לא יכול היה להבטיח את הבטיחות מעובדיהם הפועלים ברצועת עזה.
ג'ו ריבאנו בארוס, עורך בעמותת Mission Local בסן פרנסיסקו שחתם על המכתב, טען כי לא היו "גינויים נרחבים של (הרג עיתונאים) מחדרי חדשות מערביים".
"נראה שהקונפליקט הספציפי הזה מביא הרבה הסתייגות באופן שקונפליקטים אחרים לא עושים זאת", אמר ריבאנו בארוס.
מכתב העיתונאים בא בעקבות כמה מכתבים פתוחים נוספים בשבועות האחרונים, רובם הביעו הזדהות עם הפלסטינים. ה-New York Review of Books יצא לאור אחד חתומים על ידי סופרים ידועים, כולל טה-נהיסי קואטס, הקורא ל"קהילה הבינלאומית להתחייב לסיים את האסון המתחולל בעזה". א מִכְתָב חתום על ידי מאות סופרים יהודים שפורסם במגזין N+1 אמר, "אנו נחרדים לראות את המאבק באנטישמיות ממומש כעילה לפשעי מלחמה עם כוונה מוצהרת לרצח עם".
מכתב שפורסם על ידי Artforum וחתום על ידי אלפי אמנים ואנשי אקדמיה, עם זאת, הוביל לפיטורי עורכו. המו"לים של המגזין אמרו בהצהרה כי המכתב "אינו תואם את תהליך העריכה של Artforum" וזכה ל"פירוש שגוי נרחב כהצהרה של המגזין על נסיבות גיאופוליטיות רגישות ומורכבות ביותר".
ומכתב בתפוצה רחבה שכותרתו "סופרים נגד המלחמה בעזה," שעליו חתמו יותר מ-8,000 כותבים, גינתה את "השתקת התנגדויות ו… מחזורי תקשורת גזעניים ורוויזיוניסטיים". כותבי הניו יורק טיימס, ג'זמין יוז וג'יימי לורן קיילס, חתמו על המכתב. ימים לאחר מכן, יוז להפסיק תחת לחץ מההנהלה וקיילס עזבו את העיתון, כְּתִיבָה ברשתות החברתיות שלו הייתה "החלטה אישית לגבי איזה סוג עבודה אני רוצה להיות מסוגל לעשות".
למכתבים פתוחים יש היסטוריה ארוכה במחאה אזרחית, הממלאים תפקיד אסטרטגי, אמר TV Reed, פרופסור ללימודי אנגלית ואמריקאים באוניברסיטת וושינגטון סטייט, שחקר תנועות מחאה וכתב את הספר "אמנות המחאה".
"הכוח (של מכתבים פתוחים) הוא להציע לקוראים שמות שהם מכירים ומכבדים להזדהות איתם. ו/או מקצועות שהם מכבדים ומזדהים איתם", אמר. "בעידן הזה של מדיה חברתית, שבו פרשנות אינדיבידואלית היא לעתים קרובות מוגזמת וקשוחה, מכתב קולקטיבי שנוצר מתוך מחשבה יכול להיות חזק יותר."
המכתב החתום על העיתונאי העלה חששות עבור חוקרי עיתונות ועורכי חדשות ותיקים.
ביל גרוסקין, פרופסור לעיתונות באוניברסיטת קולומביה, אמר כי ייתכן שלכתבים יש יותר מרחב פעולה לשקול עניינים הקשורים לתקשורת כמו הרג עיתונאים. אבל הוא הזהיר כי עיתונאים החותמים על מכתבים פתוחים בנושאים פוליטיים מסתכנים בפגיעה בחנויות שלהם וביכולתם שלהם לאסוף מידע.
"אני חושב שכדאי לקיים דיון אמיתי במונחים של המוניטין של המוסד בו הם עובדים", אמר גרוסקין, לשעבר סגן עורך מנהל של הוול סטריט ג'ורנל.
ריבאנו בארוס טען כי עיתונאים "יכולים לבקר ממשלות כשהן פוגעות בחירויות העיתונות", כמו ממשלת סעודיה על רצח הסופר ג'מאל חאשוקג'י והממשלה הרוסית על מעצר כתב הג'ורנל אוון גרשקוביץ'.
"עיתונאים עזתים עומדים בפני מספר הרוגים חסר תקדים ועולה, חדרי חדשות מערביים נהנים ישירות מהעבודה שלהם בשטח, ואם אנחנו לא יכולים לקרוא להגנתם – זה מעוות", אמר.
סטיב קול, עורך מנהל לשעבר ב-The Post ודיקן לשעבר של בית הספר לעיתונות בקולומביה, אמר שעיתונאים שחותמים על מכתבים פתוחים עלולים להתמודד עם תגובה נגדית מההנהלה, במיוחד אם לחדרי החדשות האלה יש כללים נגד אקטיביזם.
הוא ציין פיצול דורי אחרון בחדרי חדשות מסוימים, שבהם עובדים צעירים מרגישים שהם מוסמכים לדבר על נושאים פוליטיים – מה שמעמיד אותם לפעמים בסתירה עם ההלכה של עיתונאים מבוגרים, שמעדיפים להישאר בשקט. "זו בעיה שצריך לפתור בצורה כזו או אחרת", אמר.
