אף מדינה לא הייתה נחרצת בתקיפת תנועת הסולידריות הפלסטינית ותומכת ברצח העם המתמשך של ישראל בעזה כמו גרמניה.
היום, זה כן בִּלתִי אֶפשָׂרִי לקיים הפגנה פרו-פלסטינית בברלין או במקום אחר בגרמניה מבלי לעמוד בפני התקפות של המשטרה, הפחדות מהמדינה והאשמות באנטישמיות מצד העיתונות.
באפריל, האסיפה הפלסטינית, התקיימה בברלין ועידה פרו-פלסטינית בעלת פרופיל גבוה התפרקו על ידי מאות שוטרים. הרקטור הפלסטיני הבריטי של אוניברסיטת גלזגו, ע'סאן אבו סיטה, נעצר מלהיכנס לגרמניה כדי להשתתף בוועידה וגורש חזרה לבריטניה. מאוחר יותר נאסר עליו להיכנס לכל אזור שנגן.
אבו סיטה, מנתח שהתנדב במספר בתי חולים בעזה מאז השנה שעברה, תכנן לשאת נאום על המצב הנורא שהתקיפות הישראליות השאירו את מערכת הבריאות ברצועה. בית משפט בגרמניה מאוחר יותר. מְהוּפָּך האיסור.
גם שר האוצר היווני לשעבר יאניס ורופקיס נאסר להיכנס לגרמניה ואף נמנע ממנו להשתתף בקונגרס באמצעות קישור וידאו.
השלטונות הגרמניים אמרו כי הם תקפו את אבו סיטה, וארופקיס ואחרים בוועידה מכיוון שהם ראו את נאומיהם "אנטישמיות".
אין אמת בטענה זו. גרמניה לא משתיקה קולות פרו-פלסטינים כדי להגן על זכויות היהודים ולהילחם באנטישמיות. הדבר ניכר לא רק בתוכן הנאום שהיא מצננת, אלא גם באופן שבו גרמניה מתייחסת ליהודים אנטי-ציוניים שמדברים בעד זכויות הפלסטינים.
איריס חפץ, פסיכואנליטיקאית גרמנית-ישראלית בברלין, למשל, נעצרה באוקטובר האחרון באשמת אנטישמיות. היחידה שלה"פֶּשַׁעהלך לבד עם שלט שבו נכתב: "כישראלי וכיהודי, תפסיקו את רצח העם בעזה".
בתוך אותו חודש פרסמו יותר ממאה אמנים, סופרים, אקדמאים, עיתונאים ועובדי תרבות גרמנים-יהודים מכתב גלוי בגנות הדיכוי של גרמניה נגד הדיבור הפרו-פלסטיני והאשמות באנטישמיות המופנות כלפי כולם – כולל יהודים כמותם – למתוח ביקורת על התנהלות ישראל.
"מה שמפחיד אותנו הוא האווירה הרווחת של גזענות ושנאת זרים בגרמניה, יד ביד עם פילושמיות כובלת ופטרנליסטית. אנו דוחים במיוחד את ההתערבות של אנטישמיות וכל ביקורת על מדינת ישראל".
אז למה גרמניה עובדת כל כך קשה כדי להבטיח שאף אחד לא ידבר נגד התנהלותה של ישראל בעזה, שגררה תיק רצח עם בבית הדין הבינלאומי?
התשובה טמונה בהיסטוריה של גרמניה – אבל היא לא, כפי שרבים מניחים קשורה למאמצים לכפר על השואה הנאצית ולהבטיח שהיא לא תחזור על עצמה.
גרמניה מעולם לא נעשתה דה-נאציציה מלאה. היא מעולם לא ניסתה להשלים עם הפוליטיקה שהובילה לעליית היטלר.
בעקבות מלחמת העולם השנייה קבלתה מחדש של המדינה הגרמנית לקהילה הבינלאומית הייתה מותנית בתהליך של דה-נאציפיקציה. עם זאת, תהליך זה נזנח במהרה. המלחמה הקרה השתלטה עליו. גרמניה תיקנה על פשעיה נגד היהודים – אך לא הרומאים – על ידי מתן גיבוי בלתי מותנה ובלתי מוגבל ל"מדינה היהודית" שזה עתה נוסדה, המאחז הצבאי של המערב בפלסטין: ישראל.
ביטול המבנים הפוליטיים שהובילו לעליית הנאצים – האימפריאליזם והמכלול הצבאי-תעשייתי הגרמני – היה נוגד את הצורך להתנגד לברית המועצות.
מיד לאחר המלחמה הייתה התנגדות עזה במערב להתחמשות הגרמנית. ה-1944 תוכנית מורגנטאובתמיכת נשיא ארה"ב דאז רוזוולט, קראה לחיסול מוחלט של תעשיית הנשק הגרמנית ותעשיות אחרות שיכולות לתרום לבנייה מחדש של צבא גרמני. גרמניה שלאחר המלחמה הייתה אמורה להיות מדינה חקלאית ופסטורלית.
עם זאת, המלחמה הקרה פירושה שהמערב נזקק לגרמניה כחלק מהברית המערבית. עוזרו הקרוב ביותר של הקנצלר קונרד אדנאואר, הנס גלובקה, היה מעורב באופן אינטגרלי ביישום חוקי הגזע של נירנברג משנת 1935. במהלך משפט אייכמן ב-1961 היו "אמצעי זהירות יוצאי דופן". נלקח על ידי התובע גדעון האוזנר כדי למנוע את פרסום שמו של גלובקה.
ב-1953 החלה גרמניה לשלם פיצויים – לא לניצולי השואה בודדים, אלא למדינת ישראל בצורת סחורות תעשייתיות, כולל נשק. המערב התמקד בברית המועצות. דה-נאציפיקציה נשכחה בשקט כאשר גרמניה שולבה בבריתות צבאיות מערביות, והצטרפה לנאט"ו ב-1955.
במקום חיסול האידיאולוגיה של רצח העם שסללה את הדרך לשואה, כפי שהתכוונה במקור, הוחלף חיבוק ללא תנאי של ישראל. מתייחסים לישראל כאל "של גרמניה"סיבה של מדינה".
נטישה זו של הדה-נאציפיקציה הפכה את השואה הנאצית מתוצר של המשבר החברתי והכלכלי של גרמניה בתקופת ויימאר לאנומליה א-היסטורית בלתי מוסברת, שצמחה משום מקום ואין לה שורשים בנפש הלאומית הגרמנית. היא העמידה את עלייתם של היטלר והנאצים מעל המעמד והפוליטיקה.
השואה לא הייתה רצח העם הראשון של גרמניה. בין השנים 1904 ו-1907 הרג הצבא הגרמני בפיקודו של הגנרל לותר פון טרוטה 80 אחוזים מההררו ו-50 אחוזים מעמי הנאמה בדרום מערב אפריקה. אלפים נדחקו למחנות ריכוז, שם מתו הרוב.
המושג הנאצי של "לבנסרום" או מרחב מחיה פותח בשנת 1897 על ידי פרידריך צל. טרוטה והגרמנים פעלו ללא רחם לקראת פתרון "אנדלוסונג" או סופי.
ב"מבט ג'נוסייד" אליזבת באר מְתוּאָר רצח העם הזה כ"סוג של חזרה כללית" על השואה הנאצית.
המנהל הקיסרי של המושבה, היינריך גורינג, היה אביו של הרמן גורינג, סגנו של היטלר. פישר ביצע ניסויים מבעיתים באסירים, ושלח את ראשיהם הכרותים בחזרה לגרמניה לפני שהמשיך להכשיר את רופאי ה-SS הנאצים, כולל יוזף מנגלה, הרופא הראשי של ה-SS באושוויץ.
החיבוק של המדינה הגרמנית עם ההסתערות הנוכחית של ישראל על עזה לא נגרם מאשמה על השואה אלא מהצורך לנרמל אותה ולהתייחס אליה. תמיכה בשואה של ישראל, כאקט של "הגנה עצמית" הכרחית מאפשרת לגרמניה להחזיק בפיקציות שיצרה על השואה שלה.
הרשויות בגרמניה מבינות היטב שישראל מבצעת רצח עם, ופתחה במלחמה זו מתוך כוונה לטיהור אתני ולהשמיד את העם הפלסטיני
הם ראו את הצילומים מעזה. הם מודעים להפצצה חסרת הבחנה ולרעב. הם שמעו את העדויות שהוצגו בדרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי.
הם יודעים איך שר הביטחון יואב גלנט התחיל את רצח העם על ידי מתאר פלסטינים כ"חיות אדם" – אותו ביטוי הימלר מְשׁוּמָשׁ על היהודים ב-4 באוקטובר 1943 בשיחה עם גנרלים של ה-SS. הם ללא ספק מודעים לכך ששר האוצר בצלאל סמוטריץ' דיבר על כמה "מוצדק ומוסרי" יהיה להרעיב שני מיליון פלסטינים.
בקיצור, השלטונות הגרמניים יודעים מה ישראל עושה – הם יודעים שבן בריתם מבצע שואה נוספת. הם פשוט מנסים להגדיר את זה כנורמלי, צודק ובלתי נמנע, כי הם עשו את אותו הדבר כמה פעמים בהיסטוריה הלא כל כך רחוקה שלהם.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
