בשנת 1927 הדהים הבמאי פריץ לאנג את עולם הקולנוע: הרובוט הראשון הופיע על המסך הגדול בסרטו "מטרופוליס" שחלקים ממנו ניתן היה לראות שנים אחר כך בקליפ "רדיו גגה" של להקת קווין. הרובוט דמוי אדם בשם "מריה" נוצר אז כדי לזרוע תוהו ובוהו בעולם הדיסטופי של מטרופוליס, ודמות הרובוט נחשבה לאייקונית והיתה אחד ההישגים הויזואליים המרהיבים של התקופה. שנים אחר כך, היא היוותה השראה לעיצוב רובוטים דמויי אדם.
לפני כמה שבועות הציג אילון מאסק את ה"מריה" שלו: הרובוט אופטימוס של חברת טסלה בבעלותו, הדגים יכולות פנומנליות שנראו עד לא מכבר בדיוניות. באירוע ההשקה, נראה הרובוט מהלך, מניע את הידיים תוך שהוא משוחח בצורה אנושית עם הסובבים ומגיש להם שקיות מתנה. אילון מאסק הבטיח שבשנה הבאה יצאו הרובוטים לשוק ויציגו שורה של יכולות מרשימות כמו יציאה לטיול עם הכלב, בייביסיטינג עם הילדים, עזרה בנקיון הבית וכיסוח הדשא וגם סתם שיחת נפש להפגת הבדידות.
אם זה נשמע לכם בדיוני, העתיד מתברר כבר מזמן כאן: הבינה המלאכותית שבה יותר ויותר ישראלים נעזרים, מתקשרת עם עוזרת קולית שנשמעת ממש כמו אדם. כך למשל, פלטפורמת Chat GPT מאפשרת למנויי הבינה המלאכותית שלה לשוחח עם העוזרת הקולית בכל שפה, בכל מבטא, בכל דרך אפשרית, והתוצאה המתקבלת מדמה שיחה לכל דבר עם ישות אנושית.
אך לצד הצדדים החיובייים של התפתחות הטכנולוגיה, מומחים מאירים צד אפל יותר של כניסת הרובוטים לשוק: סכנת הבדידות. אם המטלות היומיומיות שאנו מבצעים יחד עם בני משפחה, חברים או שכנים יבוצעו על ידי רובוטים, האם הקשרים האנושיים שלנו ייחלשו? האם נגיע לעולם שבו הרובוטים יהיו לא רק הכלים לעבודה הפיזית, אלא גם החברים היחידים שלנו?
מחקרים רבים כבר הדגישו את הקשר ההדוק בין התקדמות הטכנולוגיה לבין תחושת בדידות. בעולם שבו חלק ניכר מהאינטראקציות מתבצעות דרך מסכים, כמו במחשבים או בטלפונים החכמים, כבר ראינו עליה חדה בתחושת הבדידות, במיוחד בקרב צעירים. הרובוטים, שמטרתם העיקרית היא להפחית את העומס הפיזי, עלולים דווקא להעמיק את תחושת הניתוק החברתי.
"הנזק הכי גדול בעולם הטכנולוגיה והרובוטיקה הוא בכך שיבוא על חשבון דברים אחרים" אומרת ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית מאוניברסיטת תל אביב, "כשילדים מגיל אפס נחשפים לרובוטים ומתרגלים אליהם, הם מאבדים מיומנויות מינימליות שעלולות למנוע מהם מסוגלות לדבר בטלפון או סתם לנהל שיחת חולין. אנחנו רואים זאת כבר כיום: ילדים יודעים לשלוח אייקונים, להקליט מונולוג קטן בווטסאפ, אך מתקשים ליצור אינטראקצות, מינגלינג, להביע רגשות ולנהל שיחה ממושכת. התרבות שלהם נהיית פחות ופחות מילולית, והתקשורת הופכת יותר ויותר קצרה".
"הרובוטים עלולים להחריף את מידת הבדידות של בני האדם" אומרת ד"ר מורן שגיב, מומחית לפסיכיאטריה מאסותא מרכזים רפואיים, "התחשבות, הדדיות, הבנה של נקודת המבט של האחר, הם דברים שצריך לתרגל, ובמקרה של ילדים, צריך ללמוד. רובוט לא יכול להציע מגע ממשי, חיבור יצירתי, או תחושה של אכפתיות למישהו אחר. האנושות עדין זקוקה להורמון אוקסיטוצין שמופרש ממגע עם יצור חי, ולאתגור שבמאמץ להתעלות על עצמך ולצאת מאזור הנוחות שלך כדי ללמוד דברים חדשים ולהתפתח כבן אדם. אריקסון, פיאז'ה, ויניקוט- כל גדולי הפסיכולוגיה ראו בחיכוך הממשי עם בני הגיל דרישה הכרחית להתפתחות אנושית. ה"קשר" עם רובוט לא נותן את הקונטרה החיונית הזו".
ד"ר שגיב מסבירה שתחושת הבדידות מתפקדת בדומה לתחושת רעב: "כשיש לך מספיק חברה, אתה לא חש אותה, וכשאין לך, היא מתעצמת ודוחפת לחפש מענה שישכך אותה. כמו שהגוף מאותת על מחסור בחומרים מזינים באמצעות רעב, גם הבדידות המעוררת צורך באנשים אחרים מעוגנת בביולוגיה שלנו. אנשים מבודדים הם בסיכון מוגבר לתמותה, שהושווה לסיכון שבעישון סיגריות. ולהפך, התערבויות שמעודדות קהילתיות וקירבה בינאישית משפרות את הבריאות הפיזית, וכמובן גם הנפשית".
"בדידות היא מעיקה. הצורך בזולת הוא לא תלותיות ולא פינוק, אלא טבע האדם. לפעמים ילדים מתקשים לזהות נכון את התחושה או לקרוא לה בשם, ומתלוננים במקום על שעמום או הרגשה כללית רעה. גם אצל מבוגרים, התחושה שאתה לא שייך לקהילה ולקבוצה חברתית מעוררת את אזורי הכאב במוח. אנשים בודדים חווים יותר כאב, וגם נמצאים בסיכון מוגבר לפתח מחלות, וכתוצאה שכיחות הפניה שלהם לרופאים גבוהה יותר. שאלו את עצמכם, עם מי אוכל לדבר על משהו חשוב שקורה לי או מטריד אותי? את מי אני תמיד שמח לראות, וארצה לשמוע אותו אותה ולשתף במה שעובר עלי? אם יש אדם אחד כזה, והוא נגיש לכם וחש כך לגביכם, לרוב די בכך כדי לגונן עליכם מפני תחושת בדידות ותוצאותיה השליליות".
עם עידן ההתפתחות הטכנולוגית, ההתמכרות למסכים והרובוטים האורבים בפתח, הבדידות לדעת ד"ר שגב תלך ותחמיר: "הילדים שלנו ימשיכו לא להיפגש עם חבריהם ולהיתקע מול מסכים, הרובוטים יבדקו אותנו בבית, שיעור הרווקות ימשיך לעלות. אנחנו עלולים לצמצם את מספר האנשים שיהיו מסוגלים ליצירתיות אמיתית. אנשים עלולים יהיו להיעזר באלכוהול, סמים או משככי כאבים כדי להפחית מהכאב הנפשי שגורמת הבדידות, וגם ההתנהגות הסיכונית כמו נהיגה פרועה עלולים להופיע כאמצעי להסחת הדעת מהכאב או המרתו ברגש עוצמתי אחר.
"הבדידות הטכנולוגית עלולה להוביל גם לעליה בדיכאון, חרדה ואובדנות שכבר נראים בגילאים צעירים יותר ויותר. הניכור, הנשירה ממסגרות ותחושה פטליסטית, מקושרים כולם לחוויה של ניתוק מחסים בינאישיים משמעותיים".
לדברי ד"ר גוטמן, אין דרך להילחם בטכנולוגיה, אך מערכת החינוך וההורים יצטרכו לתת את הדעת לתופעת הפגיעה התקשורתית והמילולית כתוצאה מהחשיפה למסכים ובעתיד גם לטכנולוגיה הרובוטית: "הילדים יצטרכו אוריינות דיגיטלית. לנסות לחיות לצד זה, אך לחייב אותם גם באינטראקציה בין אישית. רובוטים הם לא בני אדם. הם לא יחליפו את הקשר הבין אישי. הם יכולים לנקות את הבית, לעשות עבודות מכאניות. הם לא יכולים להפיג בדידות. המגע הבין אישי, הספונטני. קשר בין אישי עם בנאדם מחוייבים להמשך הקיום התקין שלנו.
"כבר עתה רואים עליה בתופעת הנרקיסיזם. החסך בקשר עין עם הפעוט, כשההורה משוקע בסלולרי, פוגע משמעותית בהתפתחות התקינה של התינוק והילד שעלול להפוך בני אדם לכאלה שרואים אחרים כחפץ, וזקוקים לאנשים שיעריצו אותם מבלי שהם רואים את האחר".
